לשחרר את שירה
סיפור קצר
היא קראה לי שירה אתמול. פתאום הביטה בי ואמרה "היה לך פעם שם אחר". כפי שקודם לכן אמרה בדיוק באותה שלווה "היה לך פעם כלב גדול.נדהמתי. איך היא יודעת? את עירית פגשתי ממש במקרה באותו ערב בפאב של יובל. היא עובדת אתו במטבח, והיא מן סוג של ידעונית , מעין מכשפה כזאת.
עיניה השחורות ברקו אליי בפראות מהן קרנה עוצמה ראשונית בלתי מרוסנת. קצת רעדתי לא ידעתי מה להרגיש, ואיך להתייחס למה שקורה . נדמה היה שהיא עומדת לטרוף אותי כמו כועסת עליי, ובאותו זמן ממש רוצה "לדעת" אותי. לדעת אותי? אני מכירה את התחושה הזאת. תשוקה? מה, זה יכול להיות? תחושות זהות של פחד חוויתי מול גברים כאשר השתוקקו אליי מאוד .הרגשתי כמו איילה שנלכדה ברשת, אבל מה באמת קורה כאן?
התקרבתי מעט אל יובל, שישב לצידי כל אותה עת, חום גופו מרגיע אותי האיש המדהים הזה תמיד לידי כשאני זקוקה לו. פעם ידעתי שהוא האיש איתו ארצה לבלות את כל ימיי.באמת התוודינו האחד באוזני השניה שאנו אוהבים אהבת נפש. בינתיים קרו לי לא מעט מאורעות, והוא לצידי , עם החום שלו. אבל אולי כל זה רק אשליה. אילו ימים של התפכחות אצלי. אני מתחילה לבצבץ מתוך הביצה ששחיתי בה מאז שמיקי נפטר לי פתאום, ומגלה שכבר חלפה שנה ומחצה. הזמן. כל מושג תפיסת הזמן השתנה לחלוטין. עוד אחזור לזה.
גל של פורענות מאיים להציפני, והפעם אני בוחרת להתעמת איתו כדי לשרוד. לעשות משהו שונה מהרגיל, ולא לצלול אל מתחתיו בהמתנה עד שיחלוף.
בינתיים הצטרף בסקרנות אל שולחננו בפאב נאור. הוא עולה חדש מרוסיה, ולומד רפואה סינית. בלילות הוא יישן בפאב, זה הבית שלו, והוא מתפרנס מאבטחת המקום.
אני שואבת מהחברותא הזאת אנרגיה, שואפת ממנה לקרבי, ונוצרת לרגעים שיבואו, הבדידות התהומית ושאלות ה"למה" שבדרך.
נאור מביט בי בעיון רב ואומר שאני מורכבת מיסוד המים, לפי מה שלמד, וזה אומר שמעל פני השטח אני שקטה ורגועה אך במעמקים גועשת ושוצפת. כן, זאת אני. אז סיפרתי לעירית שבאמת היה לי שם אחר. אמי קראה לי שירה, ובהיותי בת שנתיים החליטה לשנות אותו. עירית פסקה שמהיום אציג את עצמי בשם האמיתי שלי, ומאותו רגע היא ויובל פנו אליי כשירה.
אני כולי מבעבעת מבפנים עכשיו. אלי, שרק אשרוד את הגל הזה שמאיים להטביעני . בעצם אולי הפחד שלי הוא שאם ארשה לעצמי, אגיח החוצה כמו גייזר עוצמתי, מן צונאמי כזה, שיציף את כל מי שנמצא סביבי. אולי הגיע הזמן להשיל את הקליפה ולהיות כבר מי שאני? אלוהים, למה זה כל כך קשה לי להתחבר כבר לעצמי? מה מאיים עליי כל כך עד שמונע ממני לצאת מהקיפאון כבר שנה וחצי? המון זמן. ואולי מאז ומעולם? תחושת הזמן הקודם אבדה לי. יש זמן חדש מאז מות מיקי, ואליו אני מנסה להתחבר.
החוקים האלה של מי הם בכלל.? איך להתייחס אליהם?
ים של רסיסים קריסטליים מתפרצים מנקבוביות עורי בעודי בהמתנה ללא זמן. "למי את מחכה,שירה? לאיזה גבר נעים הליכות, אביר מדהים שייקח אותך על סוסו ויחדיו תדהרו אל השקיעה?
שירה, תתעוררי כבר. מה, את חיה באגדות? את כולם את מעצבנת. את לא יודעת לצעוק."
כמה שאני רוצה כבר לצעוק, לקרוע את האויר הדומם, לצאת מפעמון הזכוכית אל החופש. כן, אני כבר רוצה. לא בטוחה שכבר מוכנה, אבל רוצה. די, אני לא מלאך, לא פייה. אני על כדור הארץ הזה, כאן ועכשיו. לא בזמן אחר, ולא במקום אחר. זה לא עוזר השקר הזה. רק מרחיק אותי, גורם לי להיות בלתי מושגת. פנטזיה נהדרת בתוך ענן. כן, אני מנגנת כמו מלאך. תמיד אומרים לי. טוב, אבל אני בשר ודם. אוריאל הצייר צייר אותי תוך כדי שניגנתי, ובציור אני עירומה עם כנפיים של מלאך, מנגנת בפסנתר מעל העננים. ככה הוא קולט אותי? הפחדנות שלי דוחה אותי. כאילו אני נותנת מחווה להתקרב אליי דרך הצלילים ולא באמת. בשר ודם. רוצה לחיות. לא מלאך. אשה.
|