אני כועס על כך שהמו"מ עבר ממשלת ישראל למשפחות החטופים. במקום שתהא ממשלה שתנהל דיון מעשי בהשלכות האסטרטגיות של מהלך שכזה, השתלטו המשפחות, גולדווסר ורגב,  על השיח התקשורתי, עטו על השרים והתנהגו כילד קטן שנורא יעלב ולא יסלח אם יסרבו לו. במקום שיעמוד שיקולים מעשיים כמו עתידו של שליט, מה יהיה האינטרס של החמאס להחזיק את גלעד בחיים אם תג המחיר עבור המתים נאה מאוד, התחזקתו של החיזבאללה בכך שהבטיח להביא את קונטאר בעקבות המלחמה ועשה זאת, תחושתיהם של משפחות הנרצחים על ידי הרוצח קונטאר, וויתור על קלף מיקוח עבור רון ארד - חי, מת או מידע אמיתי, ההשלכות על מו"מ עתידיים ושחרור של אדם שירצח אנשים חיים שוב. וכל זאת עבור אנשים שבסופו של דבר - מתים. 

את משפחות גולדווסר ורגב זה לא עניין. מבחינתם זה בניהם ותו לא. הם מעל שיקולי המדינה, מעל רגשותיהם של נפגעים אחרים, מעל. טבעי ולא קשה להאשימם בכך, סביר להניח שגם הורי היו נוהגים כך. אולם, מדוע אנחנו נכנענו לדרישותיהם, המו"מ עימם היה יותר קשה מהמו"מ עם החיזבאללה. נסראללה לא יכל לייחל לנושאים ונותנים משכנעים יותר. הם לא נתנו לנו להביט על הדברים ברציונאליות, הופיעו בכל מקום וחשפו את כאבם וטשטשו את ראייתנו הרציונלית שצריכה להיות העיקרית בניתוח מצבים שכאלה.ועל כך אני כועס. לא על המשפחות, אלא על עצמנו. שלא הבנו שאין לשפוט אדם בכאבו, שלא השכלנו לומר להם, שעם כל הכאב אתם לא חושבים בצורה רציונלית ושדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ושכן, שייתכן שלא יהיה להם קבר עבור בנם, אבל מבחינה אסטרטגית, מעשית וארוכת טווח, קברי בניהם יכולים לעלות לישראל בהרבה אנשים שעדיין חיים.

זה יכול לעלות לי בחיי במלחמה הבאה. על זה אני כועס.