הפעם אני חובשת מגבעת חדשה, עליה ארקום "מתווכת", היות וכל מה שאני רוצה זה לתווך בין הספר שזה עתה סיימתי לקרוא, ובין אנשים שאוהבים לקרוא, אוהבים לרוץ, אוהבים להציץ על חיים של אחרים, לשמוע סיפורי תחרויות, מחפשים באינטרנט מאמרים על הצלחות של אחרים, רוצים מאוד להזדהות איתם, אך בלי שום קושי מסוגלים להזדהות גם עם סיפורים מוכרים פחות או יותר של קשיים, אכזבות ואפילו כשלונות של אחרים.
והרי לא כולנו יודעים לכתוב על חיינו, על החלומות שלנו, על המבוכות שלנו ועל התכניות שלנו. בשביל זה יש את אלו שכן יודעים, ואם הם כותבים כהלכה, אם הם אוחזים באהבה בעט, או לצורך העניין מקלידים בחדווה – הרבה פעמים אנחנו מתפלאים עד כמה חיינו דומים לחיים של אחרים, למחשבות, לאהבות, לחרדות של אחרים. מישהו כתב עבורנו פיסות מהחיים שלנו.
אני לגמרי לא רוצה ולא מוכנה וגם לא יודעת לכתוב ביקורת על ספר. אני כן רוצה לשתף אתכם בחלק מחוויית הקריאה של הספר של אושיק פלר, "אמת או חובה", שהיא כתבה בתקופה בה התאמן מוני, בן זוגה, למירוץ במדבר גובי. אני עושה את זה כי אני באמת אוהבת ספרים בכל לבי, למרות שהם עושים אבק, אולי כמו האבק שמוני ואביב עשו במדבר האסייתי, ואלו הן מחשבות שחשבתי תוך כדי קריאה בספר, מעין הערות שכתבתי בצדו.
ברוב הספרים שאני קוראת, לא מעניין אותי מה שם ההוצאה, מי ערך ואפילו לא מי כתב אותו. מה שמעניין אותי זה מה יש בדפים עצמם. בפעם הראשונה שאחזתי בספר, הבטתי בעמודים הראשונים, קראתי את מה שכתוב בכריכה האחורית שלו, התפעלתי בקול רם ממעשה האומנות המרהיב של עיצובו הגרפי וסגרתי את דפיו בנחת, לאחר שקסמו של הספר הרגיע אותי.
אושיק ספרה לי שמוני קורא את הספר לאט לאט, שלא ייגמר לו מהר. ואחרי שקראתי מהר מהר את העמודים הראשונים, עזבתי אותו למספר ימים וכששבתי אליו – התחלתי לקרוא אותו מההתחלה, לאט לאט, מרשה לעצמי לעצור, לעצום את העיניים, להירדם קצת, לחשוב, לחייך, ולחזור.
בדפים הראשונים חשבתי שצריכה לסמן לי כל מיני מילים ומשפטים שרוצה לשאול את מוני ואת אושיק עליהם, שהרי לא כל יום מזדמן לי לקרוא ספר שמכירה בו באופן אישי את מרבית הגיבורים הראשיים. אבל מרגע שגמלה בליבי ההחלטה שלא לקרוא את הספר עם עט וירטואלית של העורכת שבי, כבר לא סומן דבר, ורק עכשיו, כשיושבת וכותבת על הספר – פתחתי אותו שיארח לי חברה בעת שכותבת עליו.
אני יושבת ומעלעלת, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, קדימה ואחורה, ומתקשה להחליט איזה חלק בו הוא האהוב עליי במיוחד, כזה שאוכל להדגים דרכו את סוד קסמו. נדמה לי שמצאתי.
בתחילת אפריל, כותבת אושיק "אתמול בלילה, בחושך, שוחחנו עד הבוקר. טוב, לא ממש עד הבוקר...רציתי רק לומר שהדיבור בינינו היה אחר. כיבוי האור החיצוני מאפשר להדליק את האורות הפנימיים, האחד בפני השני כמו גחליליות קטנטנות וזהירות המאירות בלילה. וכך בתפאורת חדר השינה שלנו, מעבר לדלת סגורה, מנותקים מן החוץ הקרוב והרחוק, שקענו בדיבור קרוב. גם לשיחות בין אנשים יש תפאורה, לא רק להצגות תיאטרון – רהיטים, תלבושות וחפצים. כל אחת והתפאורה שלה. לעיתים בחלוף זמן רב נשמרות בזיכרון רק כמה מילים משיחה ארוכה וצילום הבמה שבה התקיימה – איך האיר פנס הרחוב את הצד השמאלי של הפנים באור צהבהב חיוור, איזו המולה גדולה הייתה בבית הקפה מסביב כשנאמרו המילים החדות והקשות ההן, ואת הבחורה עם משקפי הפלסטיק הגדולים והצמה שישבה לידנו, מעמידה פנים שאינה מתעניינת בנאמר בשולחן הסמוך".
אילו מילים יתארו את מה שהרגשתי כשקראתי את הקטע הזה. מלבד המילה "מרטיט", לא מוצאת מילה אחרת בשפה העברית שתתאר את התחושות הפיסיות, ממש לא מטפוריות, שזרמו בי כשקראתי את הפרק שמתחיל בפסקה המצוטטת. יש רגעי חסד ביחסים אינטימיים בין אנשים, מעטים זוכים ללכידה, כזאת שתנציח אותם רק בזכות היותה כתובה, מצולמת או מצוירת. מעטים עוד יותר זוכים לכזאת עדנה לירית.
הפרק ממשיך בתיאור חוויותיה של אושיק כמלווה של מוני בתחרויות בהן השתתף. כל מי שהשתתף במירוצים, טריאתלונים (גם ספרינט, כן) ותחרויות ריצה, יזדהה עם כל מילה, כל מי שהתלווה כצופה וכמעודד למי שהשתתף בתחרויות אלו – יהנהן בחיוך גדול למקרא התיאור של אושיק "...נעמדת, נשענת על גדרות המתכת, מחכה שיגיע. המצלמה בתנוחת היכון, מחפשת את הזווית שתחמיא לו. כשחלף, הייתה תמיד החמצה – אם התרכזתי בצילום לא יכולתי להישיר אליו מבט מעודד ולהריע, כי אז הייתי עלולה לאבד חלילה את הזווית, זו שמצאתי במיוחד בשבילו. אם ויתרתי על הצילום כדי להיות איתו באותן שניות קצרות – הפסדתי את התמונה האולטימטיבית לאלבום האישי שלו. כך או אחרת, מדובר בהרף עין שחלף מהר מאוד."
הספר שכתבה אושיק באהבה רבה הוא, לדעתי, התמונות שלא צילמה בסיום כל יום שרץ מוני במדבר גובי. הוא התמונות האלטרנטיביות לאלבום של מוני ושל משפחת פלר.
אחרי שאושיק התלבטה לא מעט, היא החליטה למכור את הספר ולהקדיש את ההכנסות כולן לעמותת "רצים מהלב". הכסף שיועבר לעמותה ישמש לרכישת ציוד ריצה, ביגוד והנעלה, אימונים ותחרויות.
זה אולי יישמע קצת מרחיק לכת, אך כשסיימתי לקרוא את הספר, חלפה במוחי המחשבה שהספר שכתבה אושיק מזכיר לי קצת את ההגדה של פסח, ספר שהתחבר לצורך חג, מכונסים בו עניינים רוחניים וגשמיים, (שהם בעצם תמצית כל ספר, לא?) הוא יפה והפקתו מושקעת, ובנוסף על החן הרב שלו הוא זכה להיות טקסט מגבש זהות של קבוצה מסוימת, במקרה של "אמת וחובה" – משפחת פלר. פרטים נוספים על הספר ניתן לקבל בכתובת המייל המצורפת |