לחזור להורים ולמות...

טוב אולי קצת הגזמתי, אבל אחרי שבוע אני מרגישה הזדהות עם פריס הילטון. אחרי שנתיים וחצי של לגור לבד זה קשה, כל הזמן יש שם מישהו, שבודק אם חזרתי הביתה כבר, אם אכלתי מספיק או אם  חזרתי ב6 בבוקר אחרי טבילה בבקבוק סטולי.

שנה העברתי בבית של חבר שלי, לא מכוונה תחילה, אפילו בלי כוונה בכלל. אסרו עלי לחזור הביתה, התעוררתי בבוקר לריח שניצלים וחזרתי הביתה לשידורים חוזרים של חדשות הספורט. אני עדיין מחכה לשארית החפצים שלי שלדעתי נפלו לידיה של החברה הנוכחית של הבחור. הוודו שנעשה בחפצים שלי מסביר את הזעזוע מוח שיש לי ברגעים אלה.

הדירה הראשונה שלי שלי הייתה ברחוב גאולה, 2 חדרים, קומת קרקע, חצר קטנה אבל בלי מזגן. כאן בחום של תל אביב גם על פנינה כזאת קשה לשמור כשאתה עובר ימים על גבי ימים של 37 מעלות בצל, , כי גם עם שתי באווררים בעוצמה תעשייתית אין לך סיכוי. היו עוד חלקים בבית שלא חיבבתי יותר מידי, חתולי רחוב הסתובבו בבית שלי באמצע הלילה, שיפוץ רחוב גאולה ב6 בבוקר והוילון השבור שאיפשר לעוברים והשבים לצפות בי ישנה בתחתונים. אבל כל סנטימטר בבית הזה צרח עד כמה הוא שלי. באדיבות הבעיות שינה שלי ביליתי את מרבית הזריחות של שנת 2006 בחצר שלי עם כוס קפה שחור וערמת עיתונים. לעומת הרבה אנשים הימים האהובים עלי היו הימים שבה שילמתי שכר דירה, כשהלכתי לשוק, הקניות בטיב טעם כל יום שישי, הכל שלי.

משם ארזתי הכל, שלחתי את עצמי למעבר לים והגעתי למעונות. זה נשמע כמו אחד ההסברים של פרויד, זה הכל אמא אשמה, אני מאשימה את הוילונות. ניסיתי, באמת שניסיתי! אבל בונדינג עם החדר הזה זה לא משהו שהולך ברגל. טיולים לאיקאה ועוד עשרות חנויות עיצוב מדהימות ברחבי לונדון, אבל לא יכולי לקנות לו כלום, לא רציתי להשקיע, התינוק הזה לא היה שלי! אפילו דג זהב לא יכולתי לקנות. לא יכולתי בקושי לבשל במטבח, אבל שבוע ארוחות מיקרו הספיק לי, קניתי מחבת, קניתי צלחת, אבל הלב שלי לא היה בזה.

הסיכוי למצוא דירה כמו אני רוצה {עם מזגן לשם שינוי} בזמן שאני רוצה ובעיקר בעיר שאני רוצה שואף למינוס. אבל 4 חודשים בחזרה בגיל 17 ? או מי גאד