לשמחתי, הקנאה אינה רגש דומיננטי אצלי. בשנים האחרונות אני נוטה להיות שמח בחלקי, ולא להשחית יותר מדי זמן ומחשבות בערגה לדברים שלאחרים יש ולי אין. אבל אתמול קינאתי לרגע בשני אנשים.
ר' התחתן, והזמין לחתונה שלו בין השאר אותי, כמה חברים משותפים וגם שני זמרים איתם הוא התיידד בשנים האחרונות - האחד ידוע מאוד, והשני היה צריך להיות ידוע מאוד.
אחרי החופה (בה תפקדו השניים כעדים), בין המנה הראשונה לעיקרית, עלה הראשון (באמת אחד האמנים הגדולים והאהובים ביותר בארץ) על הבמה הקטנה שהוצבה באולם, ושר לו שני שירים. מאוחר יותר, עלה גם השני (באמת אחד האמנים הטובים והמיוחדים ביותר בארץ), ושר לו את שירו המוכר ביותר, זה שאהוב בערך על כל מי ששומע אותו.
"אתה לא מבין", אמרתי לשני מתישהו במהלך הערב. "המאמץ הקטן הזה שאתה עושה במשך חמש דקות, נותן למישהו זכרון מתוק לכל החיים. כי אתה, מה בסך הכל עשית כאן? עלית על הבמה, אחזת בגיטרה אקוסטית, ושרת במשך כמה דקות שיר שלך ששרת כבר 1000 פעם, שיר שאתה יכול לשיר אותו בקלילות גם מתוך שינה וגם אם יבקשו ממך לשיר אותו הפוך. המחווה הקטנה הזו תיחקק עכשיו בזכרון של מישהו לשארית חייו. הוא תמיד יזכור איך ביום בו הוא התחתן שר הזמר שהוא כ"כ אוהב מיוחד בשבילו, ממש בתוך החתונה שלו. כל כך מעט מאמץ וטרחה, תמורת כ"כ הרבה אפקט ואימפקט.
אני לא חושב שיש משהו שאני יכול לעשות במשך חמש דקות שיגרום לצד השני התרגשות, הנאה ואסירות תודה כ"כ גדולה. לא חושב שיש משהו שאני יכול לבצע בכזו נון-שאלאנטיות, שיתפס בצד השני בתור הג'סטה הכי יפה שמישהו יכול לעשות עבורו. זו המתנה הנדירה שאנשים כמוכם קיבלו. היכולת לעשות פיזית וטכנית כ"כ מעט - אבל להשפיע בעשיה הקטנה הזו כ"כ הרבה".
ועל זה, לכמה רגעים, קינאתי. אח"כ הגיעה המנה העיקרית, וזה עבר לי.
|