בטבריה, לחברים הכי טובים של הוריי היה מלון. לא משהו מפואר, כולה כוכב אחד, אבל מלון! תארו לעצמכם! 

בקומה למטה היו הלובי, חדר האוכל, המטבח, וחדרי השירות. בקומה למעלה היו בערך עשרה חדרים.

החברים של הוריי היו בעלי המלון, המנהלים, הטבחים, החדרנים, פקידי הקבלה, הברמנים וגם הכובסים הראשיים. Multi-tasking אמיתי.

אז, בשנות השבעים, זה היה אחד המקומות המרתקים והאהובים עלי בעולם. המטבח הענק עם מקררי הנירוסטה העצומים, בימים שמקרר אמקור לבן היה פסגת השכלול הביתי. כל להבות הגז. הבר עם שלל בקבוקי האלכוהול הצבעוניים. המולת האנשים, האורחים שמגיעים – לדעת שהם אורחים ואני בעלת הבית (כך הרגשתי). אפילו חדר הכביסה עם ערימות ערימות של סדינים ומגבות וריח של נקי.  

בשבילי, כילדה, זה היה מגרש משחקים אמיתי. מה גם, שהייתי מאוהבת בסתר ליבי בבן הצעיר שלהם שהיה הרבה יותר מבוגר ממני. לימים, בשנות השמונים, כשהתבגרתי קצת, הוא השיב לי אהבה וזה אפילו החזיק מעמד כמה זמן, אבל זה נושא לפוסט אחר. 

אז בשנות השבעים, בכל רגע פנוי, אהבתי להיות במלון, גם כי היה לי סיכוי לראות אותו. ולחלום חלומות תמימים של מה יקרה.

פעם, לפני החתונה של אחיו המבוגר, באתי לבקר. הוא סיפר לי על ההכנות לחתונה, פתח ארגז שהיה מאוחסן מתחת למיטה והראה לי את שמלת הכלה המיועדת. ואני, ילדה בת שתים עשרה בערך, התמלאתי תשוקה לנסות. ומדדתי, והוא צילם לי בוק. והתרגשתי אין קץ ודמיינתי שזאת חתונה אמיתית, ואני הכלה ויש שקיעה ואיזה כיף לנו. 

כל זה היה כל כך מזמן, המלון כבר החליף ידיים והחברים של הוריי נפטרו שניהם. אבל נשארה לי חלקת זכרון קטנה בלב. וגם אוסף של תמונות.