לא מבינה. 17 שנים עברו, מקום כזה גדול, כל כך הרבה אנשים. אי אפשר להכניס מזגן? לטאטא קצת? אז מה אם שכירות של מקום כזה עולה הון. בחייאת- אין אוויר. לא רואים ריצפה מרוב חול.
אז הלכתי לים. עשיתי וי למצלמה וביקשתי שנדי קר קר. אחרי שקיבלתי פיפי תוסס, החלטתי להבליג, כי אם לא שמעו שם על מזגן, אז בטח גם בקרח הם לא משהו. "מה עושים עכשיו", שאלתי את דבי אחרי שחתמתי על מה שצריך בשביל המשכנתא לשנדי שלי. "נרגעים". אז ניסיתי לדמיין איך אני מתגלגלת בחול עם אהובי, והאמת זה היה אפילו נחמד, רק שאז נזכרתי שאין לי "אהובי" , ושוב אני משלה את עצמי. ופתאום התחיל נורא לגרד לי, כי זה שאוהב אותי אולי לא קיים, אבל חול קיים שם בשפע. והוא נדבק. מאחר ואחת כמוני לא מוותרת בקלות, החלטתי שאני נכנסת למים ושוטפת את עצמי. טעות גדולה מאד. טמפרטורת המים , היתה כמו טמפרטורת השנדי שלי. שקיות וחתיכות שחורות בלתי מזוהות הקיפו אותי והדג התורן התקדם לעברי במלתעות שלופות. הסתכלתי לעבר השמים בתחינה, לא ידעתי על מה בדיוק אני מתחננת, אבל פתאום קלטתי שהם נורא גדולים. השמים כלומר. הסתכלתי עליהם ככה והרגשתי איך אני מתמזגת בהם, ופתאום הייתי שם, טסה מעל הים, במטוס ממוזג, מחלקה ראשונה, שלוקח אותי פריזהּ לסופ"ש חלומי עם אהובי (שוב הוא נדחף). רעש עצום של מטוס שעבר 2.5 סנטימטר מעליי העיר אותי בברוטאליות, ומההדף עפתי על דבי שבשלב זה היתה כבר אפטית לחלוטין. כן, המבט הדבילי על הפרצוף שלה ושל כל מי שסבב אותי, לא השאיר מקום לספק. מכת שמש. "דיבי, אנחנו חייבות ללכת. זה מסוכן לך", שלפתי מולה מראה, "תראי איך את נראית". אבל היא היתה במצב לא טוב, ומשום מה התעקשה שככה נראים אנשים שנהנים. 14 שעות אחרי, 5 מקלחות, ואני עדיין פולה גרגרי חול מכל מקום אפשרי.
אחרית דבר , הגעתי למסקנה מוחצת שיש אנשי ים ויש אנשי בריכה. אני דרך אגב, שייכת לאנשי הג'קוזי.
|