התמונות של אתמול, לקחו אותי, כמו רבים בוודאי, שנתיים אחורה. לתמונות מלפני שנתיים, לשיחת הטלפון ההיא מהמג"ד שאמר מילה אחת: "תגיע", לחמישה שבועות של מילואים בדיסונס היסטרי לעומת המראות המצולמים והמשודרים. האין והחידלון שלטו אז. אין מים, אין אוכל, אין ציוד, אין אימונים. ורע ורע ורע, וועדות חקירה. ואנחנו? אנחנו פעלנו במן בועה של טוב ונתינה. אחד התחומים בהם נגעתי היה הקשר עם האזרחים. אותם אלו שרצו לעזור ולתת ולא ידעו איך. כמו אותו אחד שבמוצאי תשעה באב, בעשר בלילה התקשר להודיע שעכשיו הוא מגיע עם 200 נקניקיות ולחמניות ושנסדר לו יחידה, וכשתמה המלחמה הוא עלה עם ארוסתו, אמא שלו, שני אחים, הדי ג'יי של החתונה, גיסו של הדיג'יי ועוד שני חברים כדי לפתוח שולחן לגדוד תותחנים שהוא לא הכיר. והיו אלה, המלאכים בלבן. הם התקשרו יום אחד, מפרדס חנה, מבית הספר לרפואה אלטרנטיבית והציעו טיפולי שיאצו לחיילים בשטח. תיאמתי להם גדוד תותחנים, וסיכמנו שיתחילו עם הטענים, אלו שעומסים על גבם קילוגרמים רבים של פגזים מדי יום. נפגשנו בצומת מגידו. מכוניות אזרחיות עמוסות ב-12 שייצים לבושים בלבן, עם מזרונים ומיטות טיפולים, חיוך רחב ולב ענק. "לא מעסים" הם הסבירו. "שייצים", וזכו לתואר "שייצת 12". הגענו אל גדוד התותחנים שישב בתוך שדה חרוש, התארגנו תחת רשתות צל, והשייצת התחילה בפעולתה, לעיניהם המשתאות של החיילים. הראשונים, עוד נבוכים, באים, נשכבים, עם המדים, כי לא נעים, והלכלוך והזיעה. אבל לאט לאט נשבר הקרח. הם גם מוכנים להוריד חולצה וגרביים ונעליים, והשייצים באהבה אין קץ, לא רואים את הלכלוך, לא מריחים את הריחות, נוגעים, משייצים, מעסים, מביאים מזור ורגיעה לשרירים המתוחים. דמיינו לכם תמונה סוריאליסטית. בינות לקני התותחים 12 מלאכים בלבן, מניחים ידיים מרגיעות ומעבירות אנרגיה טובה על פניהם הנינוחות של הלוחמים. ובעודם מרגיעים, רועמים התותחים, מקפיצים לשנייה את המטפל, שחוזר אל השקט והרגיעה עד המטח הבא. חום יולי אוגוסט, רשת צל ורעם תותחים. אחד אחד עוברים החיילים תחת ידיהם הקסומות של השייצים, והנה חייל שירד מן השמירה, רץ כדי להספיק, והם, בסבלנות אין קץ עד אחרון החיילים, בחיוך בשלווה בנתינת חינם. והשעות עוברות. תמו כל החיילים ועדיין אור יום. "אולי יש עוד יחידה באיזור?" הם שואלים בשקט, ובין צליל אזעקה אחד לנפילה, אנחנו מתנהלים בכבישי הגליל, ליחידה הבאה, וגם שם הם מתקבלים במבט לא מאמין של החיילים, על הטוב הרגעי שנקרה בדרכם. תם היום הראשון, ושייצת 12 יורדת דרומה, מבטיחה לשוב. עוד פעמיים הם הגיעו. בפעם השנייה התארכה שיירת המכוניות, ובשלישית הגיע אוטובוס מלא בלובשי הלבן בעלי הלב הענק הזה. התמזל מזלם, כך הם אומרים, לפגוש בחיילי יחידה שזה עתה חצו את הגבול אחרי 8 שעות הליכה, נוטפי זיעה ועייפים. "הלקוחות האידיאלים" מבחינתם. וכשהכל ארוז והכל מאחוריהם, מגיע עוד חייל אחד אחרון, שסיים את תורנותו. הוא נלקח מיד לכסא סמוך, ושלושה שייצים עומדים לעסותו, להספיק לתת עוד קצת לכולם. וכמו שבאה, כך נסעה השייצת, מלאכים בלבן, צנועים, נותנים, ענקים. אז לבן לא מצטלם יפה כנראה, ולא מביא איתו רייטינג, אבל כל חייל שבו נגעו כל לב שאליו נכנסו באהבת החינם שלהם, כל מי שפגש אותם יודע, שלא תמו עוד פלאייך. |