אני פורש בקרוב. לא מהחיים כמו שהכותרת עשויה לרמוז, ואולי להביך. הכותרת שמציבה אותי ואת מה שאכתוב בפוזיציה מתנשאת. אני יודע איפה כל השאר נמצאים. לאן כולם ילכו אחרי שיתקרבו אל המקום שכבר הייתי בו. אני הייתי שם ואתם עוד לא. הכותרת שמציבה בגבורה קטנונית את כל מי שאיננו מת. את מי שהחיים אוספים אותו כל יום מחדש ומטיחים אותו אל היום הבא. מה שבחר אחד להציב בראש יראה בקלות כזנב, שלא לומר קצוות אחרים אנושיים יותר, לאחר. מה שניסיתי להכריז עליו במוחלטות איננו כזה. זה מה שהבלוג מנסה לומר. שכותרות וסופים הם דומים באשלייה שהם נותנים מעצם הגדרתם. שהם לא יכולים להיות כאלו מעצם העובדה שהם מכריזים על פתיחה. שאמנם כל השאר קטנים מהם, שהגודל הוא לא זה שמחליט על העוצמה, שמספיק  מושג בודד למשפט, גם בחיים וגם בשפה, אבל שיש שפות רבות, שיש מקומות שגדולים לא יכולים להיכנס אליהם, שהעוצמה היא בין האוזניים.