אם מבוקשך לצפות בחוסר התקשורת בין מגדלי כלבים לכלביהם, בוא שב מעט על הספסל בגן מאיר. כאילו קוללו אלה בקללתם של בוני מגדל בבל. אין תקשורת. אלה בשפתם שלהם, ואלה בשלהם.לאחרונה ישבתי שם עת הגיעה לגן חבורה אשר תחילה בלטה אך במעט. בחור צעיר, לבוש במיטב האופנה, מסורק בקפידה. בידו אחז כלבה צעירה, רתומה בחגורה, אתלטית, יפיפייה אמיתית. מצדו האחר של הבחור צעדה נערה שהייתה יפה לא פחות מהכלבה. נדמה היה שהשניים, הצעיר והנערה, הכירו זה עתה והבחור חש נוח בין שתי היפיפיות. השלישייה צעדה במשעולי הגן כשהבחור נגרר באלגנטיות אחרי כלבתו וגורר עמו את חברתו החדשה אחריו, כאילו הם רכבת. לבסוף מצאו ספסל פנוי, לא הרחק ממני, התירו את הכלבה מחגורתה והתיישבו לנוח תחת העץ.לאחר מספר דקות, כשהכל סביב היה רומנטיקה, הופיעה הכלבה היפיפייה בריצה. בפיה נשאה ענף אשר היה כולו מכוסה ברפש. כשעברה לידי חשתי היטב את ענן הצחנה שחלף אחריה. זוהמה של ממש. כבר מרחוק ברור היה, שהצעיר המטופח אינו שבע נחת מעיסוקה של כלבתו. עוד בטרם הספיק להריח את מה שהרחתי אני, התנער מחיבוקה של זוגתו, הזדקף וקרא בקול: "סלטה, לא". תשומת לבה של הכלבה נלכדה במלואה. עליצות סמויה פשטה בגופה. נדמה היה שזיכרון כלשהו עולה בה. היא התקרבה לאדונה, מרחק זינוק אחד ביניהם, הניחה את המקל על הקרקע, כופפה קומתה והביטה במקל בריכוז. מצחה התקמט, פיה נותר פתוח ושפתיה נמשכו לאחור. "יופי, סלטה" שיבח הצעיר את כלבתו, חייך לחברתו ובצעד בטוח ניגש להרחיק את הלכלוך ולהשליכו לפח. את הצעד הזה הוא לא הספיק לעשות. בדיוק אז חטפה הכלבה את אוצרה ונסוגה עמו לאחור. "סלטה, תני לי את זה" קרא הצעיר בהחלטיות והצביע באצבעו לעבר כפות רגליו. סלטה לא זזה ממקומה. נדמה היה שגבה מתקער וחזה מונמך מעט אל הקרקע. כאילו קבלה אות ממקור לא ידוע. ישבנה נותר זקוף למרומים וזנבה כשכש באיטיות מצד לצד, מבשר על הדרמה המתרחשת ובאה. שוב התקרבה, שוב עצרה מרחק שני צעדים ושוב הניחה את מקל המריבה על הקרקע. היא ניצבה מעל המקל, גבה הקשת בהבלטה, הכל רמז על משחק גדול, באמת גדול. יושבי הספסלים המשועממים סביב הסבו כולם עיניהם וציפו בסקרנות לבאות. משהו הצחיק פתאום את חברתו החדשה של הצעיר, היא החלה מצחקקת. הייתה זו מבוכה לא קטנה. "סלטה" קרא הבחור בקול חרוך, קולו של זה אשר נשבע לנקום. "פוי, אסור, לא, תני לי" ניסה לגוון. מאחור נראו אוזניו אדומות כשושנים. סלטה נראתה מרוצה מאוד, אולי משום האוצר שבפיה, אולי משום קולו המרוסק של אדונה. כך או כך, לא שינתה תנוחתה ולא נתנה כלום. זנבה התנפנף לצדדים כמו דגל ברוח הקלה, ממש מזמין "בוא". בדיוק אז זינק הצעיר לעבר כלבתו, השתוקק לסיים את המבוכה מיד. זינוק ממש. היה זה זינוק מצוין אך לצערו, לא מספיק טוב. זריזותו לא הספיקה, סלטה הייתה זריזה יותר. אף שהיה על הצעיר לשלוח ידו ולעשות צעד אחד בלבד, לא הספיק לעשותו. כמעט. ידו לפתה אוויר. הכלבה חטפה את הענף מהרצפה וזינקה לאחור כתגובה, במומחיות אשר לא הייתה מביישת ברחן בליגה המקצוענית ל"תופסת". סלטה הייתה מתורגלת להפליא. ניכר היה בה שהיא ציפתה לזינוק לעברה כאצן המצפה ליריית המזניק. טיל. זינוקו של הצעיר הצית את הכלבה כמו גפרור. החלה דוהרת במרחבי הגן במעגלים גדולים סביב לאדונה ונערתו הצוחקת, נושאת את הענף בפיה, מדגימה את מהירותה. הבחור חייך לעבר חברתו שלא הצליחה לעצור את צחוקה, אך חיוכו המאולץ הגביר את צחוקה עד שהתקשתה לנשום. תחילה ניסה הצעיר, שדווקא גילה זריזות, לרדוף אחרי כלבתו. היה מסתתר אחרי עצים ופתאום... מזנק. זינוקיו של הצעיר הזניקו את הכלבה לגבהים חדשים. עתה הייתה כבר סלטה משולהבת לחלוטין. אש. החלה מתקרבת וחולפת בריצה מהירה קרוב מאוד לאדונה. שוב ושוב חדל הצעיר לחייך וזינק על כלבתו, שוב ושוב כשהיה נדמה שהנה הוא מצליח, הופ... הייתה הכלבה משתחלת בין זרועותיו, היא וצעצועה המצחין, ושבה לדהור ולסחרר את רודפה. מעגלים, שינויי כיוון, מיאוצים ועצירות פתאום. חלפו דקות ארוכות ולמבוכתו של הצעיר לא היה גבול. כשנדמה היה שהנה... אש ניצתת באוזניו, הצטרפה למאבקו נערה זרה מספסל סמוך. לא נערתו שלו, זו כבר כמעט ולא נשמה. מרוב צחוק, נפלה מהספסל. סלטה לא חיכתה לזינוקה של הנערה הזרה. כבר כשהבחינה בעמידתה המוכנה ובידיה הפרושות, העלתה הילוך נוסף. בגן מאיר לא זוכרים מרדף כזה. הכלבה זינקה אל בריכת הדגים אשר בסמוך ויצאה ממנה נוטפת מים ומטורפת עוד יותר. (עוד לפני שהקימו גדר סביב לבריכה). לסתותיה ננעלו כאילו אחזה בהן אוצר. היא החלה גם מתגלגלת בבוץ אשר בסמוך, דוהרת במהירות שיא, מבחינה באדונה ובנערה הזרה, משנה כיוון ושוב... לבוץ. "סלטה, סלטה, תני את זה" החלו נשמעים קולות נוספים בגן. זה אחר זה הצטרפו אנשים למרדף. מראהו של הצעיר המיואש, שכבר איבד לגמרי את קולו, הקים אנשים מספסליהם. היו שרק צחקו, היו שבקשו לעזור. שורות שורות החלו עומדים שם, פורשים ידיים, חוסמים וקוראים בקול "תני את זה, תני את זה".
סלטה? חייה משעממים בדרך כלל, אולם היום ההוא היה יומה. דקות ארוכות ריחפה הכלבה בגן. נוטפת מים, בוץ ורפש זינקה מעל אנשים, בין רגליהם ומתחת לידיהם. היה זה מחזה מרהיב. המהירות, שינויי הכיוון, השמחה... בגן מאיר למדו ביום ההוא מי זו סלטה ומה היא יודעת על "תופסת". בקשר אלי, תחילה ראיתי עצמי בין הצוחקים. מאוחר יותר, כשלפתע נדמתה הזדמנות, החלטתי לנסות את מזלי ואולי לעזור. לא הצטרפתי לשורות המתנדבים, לא פרשתי ידיים ולא התכוננתי לזינוק. ברגע מסוים, בעת שהייתה קרובה אלי, בתנועה לעברי, גלשתי מהספסל עליו ישבתי, נעמדתי על רגלי אך לא זקפתי קומתי. נותרתי כפוף מאוד, פני סמוכים לקרקע. פזלתי לעברה. את שתי ידי תליתי ברפיון ונדנדתי אותם מצד לצד, כשני חבלים מכתפיי. לא תכננתי שום זינוק ועובדה זו ניכרה היטב בגופי הרפוי. חשתי כיצד דמותי השונה לוכדת את תשומת לבה. הגירוי תפס. לא גירוי לרוץ ולהשתובב, לא גירוי ל"תופסת" כפי שגירה אותה ההמון סביב. גירוי אחר. אף שאני זר עבורה, היה זה גירוי להתקרב, לרחרח, להתחכך, לנגוע. לא כל כלב יתגרה מתנוחה זו אולם סלטה התגרתה, ועוד איך התגרתה. חשתי את הקונפליקט בתוכה. אז כבר הייתי בטוח שאני יכול לעזור, שאני זקוק רק לשניות ספורות של שקט. שייפסק, ולו לרגע הגירוי המטריף לרוץ. יתכן שגם לעייפות היה תפקיד שהרי גם לסלטה גבולות. על פי זכרוני, הגן כולו דמם באותן שניות. צפור לא צייצה שם. איש לא צעק "סלטה תני את זה", הברנש- אדונה של הכלבה, חדל מחרחוריו המאיימים, וחברתו השתתקה והחלה משתלטת על עצמה. הכל קפא על מקומו, כולם עצרו נשימתם והביטו, ציפו לזינוקי המכריע. גם סלטה ציפתה, אולם אני, לא היה בדעתי לזנק בכלל. לא עכשיו ולא אחר כך. אפילו קפיצותיה הקטנות לאחור, כאילו מזמינה גם אותי למשחק, לא גרמו לי לזוז מתנוחתי. בהדרגה התקרבה הכלבה עד שנעמדה לידי. המשחק עמד להשתנות. גם כשהניחה את מטמונה השמור לרגלי, לא חדלתי להניע את ידי כחבלים, וכך גם כשהתעכבה הברחנית לרחרחן בסקרנות. כך ניצבנו שם שניות ארוכות. אני כפוף ורפוי, הברחנית מרחרחת את ידי בזהירות, גופה דרוך ומוכן לזינוק, דממה בגן. כאילו במקרה נגעתי בה. לא הושטתי יד ממש אלא רק חככתי את גב ידי, תחילה ברגלה ואחר בצווארה. נגיעה ועוד נגיעה. צעד קטנטן הצידה, כאילו מקרה, דרכתי על המקל. דריכותה של הכלבה פחתה ובטחונה בי גבר משנייה לשנייה. לא עברה דקה וכבר ליטפתי אותה בשתי ידי. "תפוס אותה" קראה בלחש גברת מכובדת מאחורי, לא חשה את המתרחש. מרחוק, סימנתי לצעיר לשבת במקומו, התיישבתי, המקל תחת רגלי. תוך שניות שבה הכלבה לרשות אדונה אשר אחז בה מיד בחוזקה וניער אותה בקולרה. "לטף אותה" קראתי לעברו ממקום מושבי, עוד לפני שאמר דבר. הצעיר פקח עיניים מופתעות וגירד בראשו. לבסוף, רתם את כלבתו בחגורה, הושיט זרוע לחברתו ויחדיו הסתלקו מהגן.
*
תופסת? אכן זהו משחקם של ילדים בגן הילדים אולם, לא רק. זהו גם משחקם של כלבים. המשחק אותו משחק, שונה רק הדרך בה נקבע מי הרודף ומי הבורח. בין כלבים לא כמו בין ילדים. אם האחד רודף, האחר מיד בורח. אם האחד בורח, האחר מיד רודף. בעולם הכלבים, המשתתפים במשחק מחליפים תפקידים במהירות רבה. שנייה אחת הוא רודף ושנייה אחריה הוא בורח. בעולמם, הבורח הוא ראשית, זה שרודפים אחריו!! ה"תופסת"- הרדיפה ו/או הבריחה, היא מהארועים המסעירים ביומו של כלב צעיר. משחק ה"תופסת" הופך מסעיר עוד יותר כשהבורח נושא בפיו אובייקט מעורר עניין. במצב זה זוכה החפץ למשמעות סמלית, החלפת התפקידים נפסקת והבורח הוא זה שהחפץ בפיו. במצב זה עומדות לרשות הכלב תנועות התחמקות אותן הוא מתרגל שוב ושוב. הכלב, לדוגמה, מומחה בהצבת גופו בין החפץ שבפיו לבין הרודף אחריו. מומחיות זו הייתה נחוצה לו בעברו, עת היה מתחמק הצדה עם נתח בשר בפיו. הרודף, מבחינתו, פועל בתנועות אחרות, גם הוא מתאמן. כעיקרון, המשחק מתרחש במעגל תנועה שבו הבורח שב ומתקרב לקרבתו של הרודף, שוב ושוב מחזק בריצתו את גירוי הרדיפה. בדרך זו נמשך המתח המשחקי לאורך זמן. תבנית התנהגות כלבית שגילה, ככל הנראה, מאות אלפי שנים. בתקופתנו, כלבים רבים ששים לתרגל אותה. המדובר באחת מתבניות ההתנהגות הכלביות החינניות ביותר שיש. התנהגות אשר מחייבת לפחות בן זוג אחד למשחק. ניצתת במרחבים פתוחים, דשא או חול, בדרך כלל. עם חפץ בפיו של הבורח או בלעדיו, התנהגות אופיינית מאוד לכלבים צעירים ולאלה הזריזים בפרט. עם זאת, מדובר בהתנהגות אשר עלולה להתפתח ולהיות גורם מכשיל בגידולו של כלב בית, להעיב ולהקשות על האפשרות ליהנות ממנו. תחילתו של העניין בעולם המושגים הכלבי. בעולם זה למשחק תופסת עם חבר, סיפוק עם טעם מיוחד. המשחק מלהיב כלבים אם בן זוגם למשחק הוא כלב, אולם בעניין ספציפי זה, גם אם הוא אדם. כשכלבים, צעירים בפרט, מוצאים עצמם לפתע בשטח פתוח, חופשיים מחגורה, גירוי קל מאוד והם במשחק. תחילה זהו משחק ריצה סתמי. כל תנועה מהירה מדליקה אותם. אולם ברגע בו מצטרף בן זוג לתנועתם, בין אם הוא בתפקיד הרודף ובין אם הוא הבורח, המסיבה מתחילה. זוהי מסיבת כלבים. עד כאן נדמה שאין שום סכנה ביחסים, אולם אי הכרת הדברים גורמת למגדלי הכלבים למלא דרך קבע דווקא את תפקיד הרודף! כאמור, תפקיד מובנה היטב בעולם המושגים הכלבי. כשריטואל התנהגותי חוזר על עצמו שוב ושוב, בהדרגה, משתרש בהתנהגותו של הכלב דפוס תגובה ברחנית. תחילה מופיעה ההתנהגות רק באזור המוכר כ"אזור תופסת" ומאוחר יותר, בכל הזדמנות. הדרך לתסכול ואכזבה במסלול המתואר כאן היא קצרה, ובגזעי כלבים מסוימים (האצנים), בטוחה לחלוטין. כפי שניתן להבין מסיפור סלטה ואדונה, הכלבים, ברוב המקרים, כלל אינם מביאים בחשבון את דעתו של אדונם על משחקם. אם הוא רודף, הריהו משחק. לאורך השנים, הכרתי המוני כלבים אשר קשה מאוד לעקור מהתנהגותם את תגובתם הברחנית. חולים ממש. כשהם בשטח פתוח, שחרורם מחגורה הוא בכל מקרה הימור. תפיסתם- הנחת יד על קולרם, היא משימה מסובכת. כלבים אלו, כשהם אינם חשים או אינם מבחינים בחגורה המקשרת בינם לבין אדונם, מתקשרים על בסיס "תופסת" בלבד- תקשורת שהיא אומנם חברית לכל דבר אולם, כשמדובר בכלבים "חולים", היא מסתיימת רק כשהם בוחרים לסיימה. ככל שהרדיפה נמשכת, לא רק נמשך הגירוי, בנוסף גם מעמיקה המחלה. הרגל מכוער זה משתרש בכלבים משום תנועות רדיפה בהם פועלים לעברם אדוניהם, בעת שהם בשטח פתוח. יש שטועים ורודפים משום שמבחינים בהתרגשותו של הכלב מהמשחק ונהנים ממנה, ויש שעושים זאת כדי לתפסו באמת. כך או כך, הכל תולדה של אי ידיעה. אין לזנק על כלבים כדי לתפסם. וודאי לא על כלבים צעירים ועל אחת כמה וכמה, לא על הזריזים שבהם. יתכן והפעם תצליח אך בעוד פעם או פעמיים, כבר ילמדך זריזות מהי. זהירות. מחלה בפתח דלתך. אל תפתח את הדלת. ה"תופסת" נפלאה בין חברים. אולם, לעולמי עולמים, כאשר האמור ביחסך כלפי כלבך, אל תהיה הרודף. אף לא צעד אחד. אתה, אך ורק הבורח! כאשר האמור בכלב עירוני, כלב שמשוחרר מידי פעם מחגורתו, על כלל זה להיות כלל ברזל. כבר מההתחלה, ברור היה שהצעיר חסר הניסיון אשר עמד כבר לפרוץ בבכי, רודף אחרי כלבתו. שזוהי שגרה ביניהם. עוד לפני זינוקו הראשון נחשתי, שהשניים, גם הבחור וגם כלבתו, מכירים היטב את העומד להתרחש. הוא הרי, תמיד הרודף, והיא, תמיד הבורחת. המופלא בסיפור הוא שהכל מתרחש ללא ידיעה. הצעיר, על אף שכעסו עומד להבעירו באש, אינו יודע שהוא משחק "תופסת". סלטה, לעומתו, רק משחקת. כלל לא עולה בדעתה שהיא מעוררת, פעם אחר פעם, את כעס אדונה. "לדעתה", כולם משחקים. המקל, הזדקפותו של אדונה, מבטו הישיר וקולו הכועס. אם סלטה מנחשת הרי ניחושה שחרחוריו של אדונה הם קולו המשחקי- כה עצוב. אולם אין כמו זינוק. הווו הזינוק... פסגת המאוויים. לבי אל הבחור. אומנם במחשבה תחילה, היה עליו לדעת שמרדף כזה עלול להתפתח. מן סתם, ביקש להעביר זמן טוב עם חברתו, התיר את הכלבה, והסתבך. כדי להימנע מהתפתחות שלילית בעניין זה וכדי לאפשר את התרת הכלב מחגורתו יש לעיתים צורך בניסיון. בגנים הציבוריים ישנם כלבים אשר נדמה כאילו נורו מלועו של תותח. אי הידיעה בעניין זה מובילה בוודאות להתפתחות שלילית. נאמר שאתה מגדל כלב צעיר, נאמר אצן. אם אינך מעוניין לבכות גם אתה בגן מאיר, כאשר כלבך מזמין אותך לרדוף אחריו, בדיוק אז... כופף קומתך, הפנה אליו את גבך ורוץ. בבת אחת, ברח ממנו. רוץ במעגל. שתי שניות יעברו והוא וודאי ישיג אותך, מצוין. אל תיגע בו ואל תשלח יד לעברו. שחק. הסתובב שוב וברח לצד השני. עכשיו פול, התגלגל, קום, זנק ושוב, רוץ. הכיוון- הפוך ממנו. אל תמתין ליוזמתו. רוץ. אגב, אינך חייב להשתתף במשחק אולם אל לך לשלוח יד מהירה לעברו. כשהוא חושק בתופסת, כשהוא רעב לשותף, שליחת היד לעברו מתפרשת בעיניו כהשתתפות במשחק- כרדיפה! שחק או אל תשחק אולם אם משחק, הוא הרודף. המהירות בה אתה רץ אינה כה חשובה. נפנוף הידיים- מגרה יותר להצטרפות, תנועות פתאומיות (בריחה)- מגרות עוד יותר. שטח פתוח, דשא, חול, החלפות כיוון בלתי צפויות, ההילוכים עולים. צעד ראשון מתפרץ- המגרה מכולם. ריצה במעגל- החגיגה בשיאה. אחרי שתתאמנו כך חודש, זכור למלא בכל מקרה את תפקיד הבורח בלבד, עוד ועוד, גשו יחדיו לגן מאיר ונראה מי בוכה שם, ומי צוחק.
*
אחדד את דבריי עוד יותר. דברי עוד יותר. מנקודת מבטו של מחנך כלבים, של המקצוען המבקש להשפיע, של המבקש לגעת בנקודות ההפעלה, משחק התופסת הכלבי הוא הגירוי האולטימטיבי! אומנם המשחק עלול להיות גורם מכשיל למי שאינו מכירו, אולם האנשים המעטים שהמשחק בדמם, שמכירים כל תנועה ולו הקטנה שבקטנות, בידם אפשרויות תגמול אינסופיות. סל של נקניקיות שאינו אוזל לעולם. מאלף כלבים טוב ישיג בעזרת "תגמולי תופסת קטנטנים" כל תוצאה אותה ישיג מאלף כלבים בינוני בעזרת תגמולי מזון. בהיבט נוסף, משחק התופסת הוא הזדמנות שאין דומה לה, עבורנו המגדלים, להיות לא רק בגובה של כלב, אלא להיות שם בשיאים של התרגשות, שותף מלא לחוויה. היש חבר מזה? |