| המוות והחלום האוטופי, הם אחים תאומים, אך גם תאומי המריבה. במובן אחד, החולם מבקש את מותה של המציאות המוכרת. הוא שולל אותה, זועם בה, והודף אותה מעליו. זעמו המתמיד כנגד כל סימן של פיוס עם ההוויה הרעה דן אותו למוות, לעיתים מוחשי, ברוב הפעמים לבדידותו. הרוח, ללא התמדה של קשרים חברתיים, הופכת לזועמת אף יותר ללא המין, ללא שכחת האני שהקשרים הללו מעניקים. אך זעם זה איננו בלתי מוצדק. גזר דין מיתה על ידי ההוצאה מהכלל איננו זעום לעומתו של המוות הממשי. זה האחרון לעולם איננו קורה "לי", איננו אירוע של ממש עבורי, רק עבור האחר. המוות החברתי מתממש בכל יום בהוצאת הזועם מהחברה-החוצה, בהקאה שלו, או אף גרוע מכך, בקבלתו. בשתי אפשרויות אלה קולו מושתק. ככל ששתיקתו מתמשכת אל תוך העתיד, כך שינוי המציאות הופך אוטופי, נשללת מאיתנו אפשרות מימושו, והייאוש דוחק באוטופיסט להתגנב ולמצוא את סיפוקו בהזיה הרחוקה. הזיות רחוקות אלה, חלומות רחוקים אלה, מרתיעים את הלב. המוות אצור בהם כבפצצה מתקתקת. אך במובן אחר, החולם חפץ חיים. זעמו קשור לכוח העצום המצוי בידי האדם להיות אדון לגורלו, המתבטא היום בחולשה אין קץ ובהתפוררותו אל עבר האנאורגני. הפאסיביות של הסיוט היא מקורו של הזעם. בחלום אחר, אפשר ויזמן את תאוותו הכמוסה, את העיניים המתגנבות להציץ או את הפה המתגנב ללחוש. בגניבה הוא ממשיך לחיות, מסתתר כחפרפרת מתחת לשאון הסיוט העל-קרקעי, מעל לשקרי השיח הנשמע. בין רעשים מעורפלים אלה, נשכח החלום של הליל. משמעויותיו הברורות נעלמות מיד עם הקימה, או מודחקות אט אט לתוך שרשרת פעולות ידועות. על מנת להמשיך ולחיות, על החולם לאלץ את עצמו לחלום בהקיץ, לדחוק בדמיונו אל הפעולה המיידית. להרחיק לכת במבט, פירוש הדבר למרוד במוות. לדבר בלשון אחרת, מוזרה וזרה, פירוש הדבר להוקיר את החי. |