בחדר מסוים בבית חולים היו מאושפזים שני זקנים..

שניהם היו מרותקים למיטה, ולא יכלו לקום.

הזקן שהיה רחוק מהחלון היה ללא קרובים,אדם בודד, אף אחד לא בא לבקר אותו.

ככל שעבר הזמן אותו זקן בודד נכנס לדיכאונות והיה בצער גדול.

חברו שראה את מצבו החליט לעודד אותו ולשמח אותו ובכל פעם היה מדבר איתו ומספר לו סיפורים ניפלאים שהיו מעלים חיוך על פניו.



בנוסף, הוא היה מתאר לו מה הוא רואה מבעד לחלון, בכל בוקר היה אומר לו "תראה איזה שמש של בוקר, איזה ציפורים יפות, אני רואה מדשאות מדהימות, הרים גבעות ...,חבל שאתה לא יכול לראות מבעד לוילון הפריד בינינו כמה שהעולם הזה יפה, יום יבוא ונצא שנינו השמש הזאת תחייך לנו, ניראה ביחד את העצים זזים ברוח...".

וכך היה מתאר לו בכל פעם את הנופים המדהימים הנשקפים מבעד לחלון והיה מפיח בו רוח חיים, תקוות וחיוכים...

עם הזמן אותו אדם הרחוק מהחלון נתקף בקנאה על המיקום של חברו, הנופים והגבעות, הרוח, השמש, הציפורים וכו..

ככל שעבר הזמן הוא קינא בו יותר ויותר והתחיל לחמוד בליבו את המקום של חברו-ליד החלון.

לאחר תקופה של הקפדה וקנאה עזה, עין הרע שעשה פגעה בחברו וניפטר אותו חבר...

התעצב אותו בחור על חברו, עצב גדול, שהרי היה משמח אותו כל הזמן ומעודד אותו, אך התנחם בעובדה שעכשיו הוא הולך לרשת את מקומו, אותו מקום שהוא כ"כ חפץ בו - ליד החלון.



מיד קרא לאחיות והתחיל לדרוש את המקום.

כאשר העבירו אותו ליד החלון, הוא פתח את הוילון בהשתוקקות לנוף המדהים..

אבל, להפתעתו, לא היה שם נוף מדהים...

לא הרים ולא גבעות,

לא ציפורים ולא חיות,

לא שמש אביבית ולא רוח קרירה,

לא נופים ולא תפאורה...



רק קיר ועליו מזגן מלוכלך ומרעיש שהפריע את שנתו, ודיכא אותו הרבה יותר ממה שהיה מדוכא קודם לכן..



מיד זלגו עיניו דמעות והתחיל מקונן בבכי על חברו היקר שניפטר, אותו חבר שבכל יום היה משמח אותו ומעודד אותו בסיפורים בדויים מליבו...



תכננתי לכתוב את מוסר ההשכל כאן, אבל לא רואה צורך כי זה ברור לכולם

מקווה שנלמד ונחכים מהמעשה...