עמדתי עם סבתא בתור והיו לפנינו כמה ילדים גדולים שקצת דחפו אותי, אבל סבתא לא שמה לב ואני החלטתי לא להגיד כלום. פעם אמא אמרה לי שזה לא מנומס לדחוף בתור, הייתי באה איתה לקנות בסופר והיא הייתה נותנת לי לבחור ממתק שאני רוצה, והיה שם המון רעש ואנשים וקצת פחדתי, אז היא הייתה מחזיקה לי את היד חזק חזק ושומרת שאני לא אלך לאיבוד. אבל עכשיו אני עם סבתא, היא נותנת לי לבחור כמה ממתקים שאני רוצה אבל לא מחזיקה לי את היד, היא אומרת שזה דביק.  
 אחרי שהילדים הגדולים קיבלו צ'יפס וקולה והלכו, אז ראיתי אותו. הוא היה איש מבוגר, בגיל של אמא ואבא, אבל הוא היה קטן נורא, יותר נמוך מהילדים הדוחפים. היה לו שיער חום קצר וחולצה ירוקה ואף ארוך, אבל הכי מוזר היה הגב שלו. הוא היה עקום וכמעט יצא החוצה מהחולצה כמו הר גדול, אם המורה שלי לבלט הייתה רואה אותו היא הייתה צועקת עליו ליישר את הגב על בטוח.
"סבתא תראי", אמרתי לה והצבעתי על האיש, "זה האיש מהסרט המצויר שראינו פעם!". סבתא הסתכלה על האיש עם הגב וכנראה שאמרתי משהו לא בסדר כי היא אמרה לי "שקט גלינק'ה, זה לא יפה להצביע על אנשים", והיא הצמידה אותי אליה פתאום בבת אחת ולא הבנתי למה היא מצמידה אותי אליה כאילו שקרה משהו רע. רציתי לשאול אותה איך קראו לאיש מהסרט כי שכחתי, אבל אז קיבלנו המבורגר וצעצוע ועלינו לאכול למעלה כי סבתא אמרה שיש שם מזגן. האיש עם הגב גם עלה וישב ממש לידנו. אבל הוא לא קיבל צעצוע, אפילו שהוא קטן.

כשסיימנו לאכול סבתא הלכה לשטוף ידיים, כי היא לא אוהבת שנשאר לכלוך וזה מגעיל אותה. אני חיכיתי במקום והסתכלתי על האיש עם הגב. הוא הסתכל עליי בחזרה וחייך.
"ילדה, איך קוראים לך?". 
 אני יודעת שאסור לדבר עם זרים וגם אסור לפתוח להם את הדלת בבית אף פעם, אבל רציתי לשאול אותו אם הוא מכיר את הסרט עם האיש שדומה לו, כי סבתא לא הסכימה להגיד לי.
"אני גלי".
האיש עם הגב ניגב את הפה. "אני מאיר", הוא אמר וזרק הצידה את המפית.
"לאיש מהסרט לא קראו מאיר, על בטוח".
 "סרט? איזה סרט?". הוא קם מהכסא ועמד לזרוק את הלכלוך לפח לידי.
"סרט עם איש שנראה כמוך, היה לו גם גב גדול כזה".
מאיר צחק ושם לי יד על הראש. "קוויזמודו," הוא אמר, "קווזימודו קראו לו. ולגב הגדול קוראים גיבנת". הוא חייך וגם אני חייכתי אליו בחזרה.
"אפשר לגעת בגיבנת שלך?"

סבתא הגיעה בריצה ונשמה נורא מהר, היא אמרה לי שאלף פעם היא הזהירה אותי לא לדבר עם זרים ולמה אני לא ממושמעת, תפסה לי את היד וגררה אותי לכיוון המדרגות.
כשהסתכלתי אחורה מאיר עדיין חייך.