עכשיו הכל שקט. כולם כבר הלכו. הסתכלתי סביבי ולא ממש ראיתי כלום, רק בהיתי. נדמה לי כי היתה כאן המולה עד לפני כמה רגעים, כן. אחרת מדוע כל הכוסות והצלחות האלו מפוזרות בבית? אני עדיין שומעת אותם מדברים אליי, מחבקים אותי, מנשקים.
פעם רציתי להיות במרכז העינינים. היום כבר לא. להיות הכל רק לא במרכז. המרכז הזה, היום, לא ממש מקום טוב להיות בו. המרכז הזה היום, סימן משהו נורא שקרה.
קרה משהו נורא.
בגלל זה ההמולה שהיתה. בגלל זה כל החיבוקים הנשיקות, היו גם כמה שבכו, כן, את זה אני דווקא זוכרת, את הדמעות... מוזר, איך כל הבכי והצפיפות מסתדרים עם כל האוכל שהיה? מי בכלל הגיש כאן אוכל? זה הבית שלי ולא ממש זכרתי מי הגיש, בטוח לא אני. אני רק ישבתי כאן, שעות. אני עדיין יושבת.
ועכשיו, עכשיו כולם הלכו. עכשיו. עכשיו שקט..... השקט שאחרי.... |