לצערי הרב, אני לא מלא בחברים. לצערי הרב יותר, אם יש משהו שכן ממלא את חיי – זה ג'וקים. למרות סרט הג'וקים האולטימטיבי והמאוד ממלא בתקוות שיעודד אותי בקשר לחבריי החדשים – "דירתו של ג'ו" – זה עדיין לא לגמרי עזר, ועדיין זעקה חרישית ונקבית קלות, ממלאת את גרוני למראהו של ג'וק.אין הספק שאחרי הוריי, הג'וקים בהחלט מלווים את חיי מילדות ובתדירות די גבוהה. בהתחלה, ולמעשה עד היום, הקריאה הראשונה למראות של ג'וק, תהיה "אבאאאאאא!!!!". אך נוכחותו של אבא, אינה זמינה תמיד וכן, אפשר להשאיר הודעה אחרי הצפצוף.

אין מה לעשות, ישנן הרבה סיטואציות שאנחנו נמצאים לבדנו במערכה. ואיכשהו תמיד נרגיש שזה לא פייר שהג'וקים נדבקים דווקא אלינו. אני לא אשכח כשעברתי לפני כמה שנים לגור ברמת גן, ובתמימות גדולה הסכמתי להיכנס לדירה בקומה הראשונה. BIG BIG NO NO!!!! הג'וקים, וזה הרי חוק מספר אחד בכל תקנון ג'וקים תקני, הכי אוהבים את דיירי הקומה הראשונה. נכון, נכון שיש שמועות שג'וקים יודעים לעוף.. אבל ביחד עם זה גם הרצפה עקומה והשף חסר חוש טעם. ג'וקים עפים כמו שפלמינגו יודע לעוף. והיי, פלמינגו זה לגמרי ציפור. בתיאוריה.

ולכן בעודי חוזר לדירה מיום לימודים מפרך, פגשתי את זקן השבט, או ליתר דיוק את הזקנה של הבניין, שמקושרת לוועד הבית, או שהיא עצמה הוועד, אם לא המייסדת (זה בטוח!). והיא קיבלה את פניי בצורה כל כך יפה ואחרי חילופי חיוכים קלילים, אמרה לי "מאז שעברת לגור פה, הבאת איתך את כל הג'וקים לבניין!" כה שקרי!!! איך היא מעיזה לומר שהבאתי את כל הג'וקים לבניין?!?! איך?!?! כאלה השמצות??? הבאתי רק שלושה.

אין ספק שעם השנים התרגלתי יותר ויותר לנוכחותם של הג'וקים. נכון שעדיין בכל פעם שאראה אחד, ליבי יחסיר פעימה ושנת הלילה תיעלם כלא הייתה. אבל אני כבר פחות מבוהל מפעם. אולי זה עקב צריכה יומיומית של K300. מה, אל תעקמו מבטים. זה החמצן שלי.

ואי אפשר להגיד שזה כמו עכבישים, או נמלים, או פרפרים, או חרגולים, שאם נראה אחד אז נהיה לפתע אנשי טבע כאלה ונסרב להוציא להורג את החרק, אלא נשחררו בחוץ בגינה. של השכן כמובן.

ג'וקים אנחנו הורגים! אין מה לעשות. זה לא קטע שואתי, ולא קטע של רוע לב. הצבנו להם גבולות. הם לא קיבלו אותם? SORRY. זה לא קטע של רוע. ג'וקים נכבדים, אם הייתם מתגייסים לצבא, אולי הייתם מקבלים את אותו ערך מוסף שכולנו קיבלנו. קצת משמעת בין היתר. חבל. פשוט חבל. (תמיד אפשר לבצע קאמבק מאיה בוסקילה סטייל..)

ומכיוון שאני אדם בעל לב רחב, אז הנה, לכל חובבי ציד הג'וקים. הנה מספר טיפים מועילים בחסותי, כדי.. אמממ.. טוב, לא ממש לחיות יותר טוב, אבל יותר איך להתכונן לקרב! אז בבקשה:

• התרסיס – קודם כל, תרסיס הספריי, מעבר לכך שהוא מעמיד את השיער בצורה מרסקת, הוא נהדר על הג'וקים. כי כשהג'וקים מגלים סכנה, הם משוויצים שהיו בנבחרת אתלטיקה לריצות קצרות, ופשוט עושים רונדלים בבית. אבל היתרון הוא שברגע שאנחנו מרססים להם את החיים עם הספריי ורצים קלות בעקבותיהם, הספריי כבר יעשה את שלו. לאט לאט הם ירוצו הרבה יותר לאט משציפו. רגליהם יהיו כבדות עליהם, ותוך מספר קליל של דקות לפני שיוכלו לומר "ויקה ודני לגמר רוקדים עם כוכבים!" הם כבר יהיו הפוכים על גבם אומרים את מילותיהם האחרונות – OH CRAP !
• הנעל – טוב, זה למעשה הפתרון אותו כולם מכירים שהומצא עוד בשנות קיומם הראשונות של הג'וקים. התהליך בחיסול בעזרת הנעל, הוא לאתר את הג'וק, בעודו משחק אותה שאף אחד לא רואה אותו אם לא יזוז, ואז בכיוון מושלם פשוט למחוץ אותו במכה חדה ולשמוע את ה"סקווווץ' שהוא יוצר. הבעיה בפתרון הזה מבחינתי, היא שחבל לי הנעל, ושזה דוחה אותי שמותו וגופו של הג'וק יהיו כשרידים על תחתית נעליי. לא מקובל. לא בבית ספרי. לא עם הנעל שלי בכל מקרה. נעליים של אחים ואחיות יתקבלו בברכה!
• המים (הרותחים) – זה פתרון שמיועד לג'וקים שמחליטים להופיע באמבטיה. לקפץ על החרסינות זה די בעייתי ומסוכן, ועם כל הכבוד, להתאמץ כל כך קשה לכבוד ג'וק. לא. ולכן, אנחנו בעזרת הדוש (אומרים דוש? אומרים טוש? אתם הבנתם בכל מקרה בעזרת מה?) מעבירים למים הרותחים, ומשפריצים על הג'וק כאילו אין מחר. הג'וק משחק לו במים ומרגיש כאילו הוא ביום בריכה בלונה-פארק. עד שהמים הרותחים מתחילים קצת לשרוף. לשרוף מדי. בקיצור מפה לשם, המים מחסלים את הג'וק, עד שהוא צף לו בהנאה חולם על הטיטאניק. ואז מביאים את האקונומיקה, כי אין מצב שמישהו מתקלח אחרי תקרית הג'וק המחוק.
• ערוץ הקניות – גם אני נכנעתי ללחצי ערוץ הקניות, ומצאתי לפני כמה שנים מכשיר נהדר המיועד לסילוק הג'וקים מחיינו. המכשיר, מסתבר, עושה וייבים מטורפים (כנראה) לג'וקים, דבר שמשגע את עצביהם וגורם להם להתרחק מספר קילומטרים (או לפחות מטרים רבים ביותר) ממקום המושבה של אותם יצורים על שתי רגליים המכונים בני אדם / מכונות הרג קטלניות. אין לדעת אם אכן זה פעל, או שהשכנוע העצמי שלנו לגבי הצלחת המכשיר פעל יותר, אך תקופה של נחת נרשמה בביתנו.
• אבא – פתרון אחרון וחביב, הוא להפיל את הג'וק על אנשים אחרים בעודנו מקפצים על הספה בחרדה כאילו מתחתינו תהום עמוקה. במקרה של אבא שלי, כשהוא רואה ג'וק, הוא משחק אותה אינדיאנה ג'ונס, הוא בא אליו, מחכה שהג'וק יאבד ריכוז בעודו משפצר את מחושיו, ואז אבי הגיבור יתפוס אותו בשתי ידיים, יש אופציה למחיצה, תלוי בסיטואציה, ויפילו לאסלה לחיי ביוב ארוכים. כמובן שקניתי לאבי סטוק מטורף של הסבון הכי טוב בעולם, כי אין מצב שידיי ההרג האלה, שמחזיקות ג'וקים על ימין ועל שמאל, יגעו גם בי. סתם יש. אבל אין!

 טוב, אז תגידו שאני אלים, אבל אחרי הכל, כולכם (ואל תשקרו) רוצים את הג'וקים רחוקים מכם ועדיפות למצב צבירה "מת". העניין הוא שאני פשוט החלטתי לא לוותר, וללכת עם המלחמה צעד אחד קדימה. העניין הבעייתי עוד יותר, הוא שאחרי החיסול, כל רעש הכי קטן, מקפיץ אותנו בחשש שמא קרובי משפחתו של הג'וק באו לנקום את מות אחיהם.

אבל באמת שאני אדם טוב. ומאוד חיבוקי. פשוט ג'וקים ואני... לא. אני לא רואה את זה. אני מרגיש שגם אתם לא. אני יודע את זה.

ובכל זאת. לכל אוהבי הג'וקים, הקרנה של "דירתו של ג'ו", אצלי בבית – כולם מוזמנים! חטיפי ג'וקים על חשבוני, ושקית הפתעות בסיום הערב הכוללת K300, שובר הנחה ל"מדביר המהיר", ופלאפון עם מספר חירום (של אבא כמובן) לכל תקרית ג'וקית. שלא תגידו שאני לא דואג לכם.