חצות וקצת. התקליט של ליאונרד כהן נגמר מהר מידי. היא שוכבת מעלי, עיניה החומות מביטות בי.

לאט, אני חומק מזרועותיה, להפעיל שוב, היא לא יודעת שהכל בשביל השיר האחרון. על השולחן שתי כוסות זכוכית קטנות, סימני אלכוהול יבש על שפתותיהן. ואני חוזר אליה, להיות מתחתיה. פניה כשל בובת חרסינה, ידי משובבות את שערה התלתלי. היא מנשקת אותי לאט, בהיסוס, ושוב מביטה.

"אתה באמת לא נהנה מהזיון עצמו? אתה רק אוהב לפנק?"

"כן", אמרתי לה, מבטי אל הנר הסגול שזורח לידנו. "אתה מוזר, אתה יודע שאתה מוזר? תדע לך שאם לא היית אומר את זה, כבר הייתי מזדיינת אתך. אני רוצה אותך. אבל לא יכולה לשכב אתך אחרי מה שאמרת".

"תודה, את לא חייבת. את מוזמנת ללכת".

"נראה לי שבאמת כדאי שאלך. איך אני יוצאת מכאן?"

"דרך הדלת". התיישרתי בכורסה, והיא עוד יושבת לידי, מתבוננת בי בהפתעה.

"ואז את יורדת במדרגות לסובארו שלך, מתניעה ועושה פרסה אל כיכר המדינה. פניה שניה אל ז'בוטינסקי ואז שמאלה אל דרך נמיר, משם תפני ימינה לאיילון צפון". 

אני לא מביט בה, רק בוהה ברדיו הישן שסבא וסבתא שלי קנו לחתונה שלהם, משהו בריטי. כאילו קופסת העץ הזו מקשיבה לי. סיימתי להסביר לה איך היא חוזרת הביתה. זהו. היא מתקרבת אלי, לאט. אני מריח אותה. מקרבת את שפתיה הוורודות אלי, מנשקת אותי נשיקה קטנה על הלחי, כמו של ילדים. אני שונא אותה.

"אתה מתוק. שלום". הדלת נסגרה אחריה. שמעתי את הנעליים שלה יורדות במדרגות. שמעתי את הדלת של הלובי נפתחת. שמעתי את הצפצוף של הסובארו, את זה שהיא נוסעת שמעתי. אחר כך נשכבתי על הספה, שמעתי מוזיקה עברית. לא הצלחתי לזוז יותר משעה.  

אני שונא אותה.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן