האיש האחרון בעולם ישב בחדר האטום כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.

רעש הדפיקה קטע במפתיע את מחשבותיו העגומות, ואת תוכניותיו איך להפסיק להיות האיש האחרון בעולם.

המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה "אה, הנה הגיע הפתרון לבעיותיי...רק לא חשבתי שהוא ידפוק קודם בדלת".

שבריר שניה לאחר מכן מחשבותיו כבר שבו למסלול הרציונלי שהיה הסיבה בגללה הוא יהיה האחרון שישרוד מבני מינו. הוא החליט שאוזניו ודאי הטעו אותו, ופנה לחזור לעיסוקו הקודם- מחשבות אובדניות.

ואז הסתובבה הידית, והדלת החלה להפתח באיטיות.

הוא קפץ ממקומו במהירות והסתתר בבהלה מאחורי ארגז המצרכים, שארז בחדר, כשעוד היה סופרמקט, לפני ענן הגז הקטלני.

רגל דקה ושעירה השתרבבה אל תוך החדר ובעקבותיה עוד אחת ועוד אחת.

במרכז החדר עמדו שש רגליים דקות ושעירות ומעליהן ג'וק בגודל אנושי.

הוא רחרח את החדר ולפתע נפלטה צעקה חדה מפיו והוא קפץ על השולחן, שעמד במרכז החדר.

"משה!", צעקה המקקית, "בוא מהר...יש פה בן אדם....בוא כבר, בוא תדרוך עליו...לעזאזל. אני עכשיו מתקשרת למדביר!