כאשר אני מתעורר באמצע הלילה, לעיתים, איני יודע היכן אני נמצא. בלילה ההוא ידעתי היטב. הייתי בחדרי, שוכב במיטתי. תוך שתי שניות הבנתי שזו הכרית שלי, שזו התקרה... אולם תוך שתי שניות נוספות ידעתי שאני לא לבד בחדר. בחדר היה מישהו נוסף. ניסיתי להזדקף... לראות מי זה. יד הונחה על חזי, לא חזק... מישהו ניסה להרגיע אותי. ממש בשנייה בה נעלמה שנתי לחלוטין, הופיעה מעלי דמות. הדמות קרבה את פניה לפני עוד ועוד ועצרה סנטימטרים ממני. הייתי מרותק למיטתי... לא הצלחתי לזוז. עיניים חודרות הביטו לתוך עיניי. לא עיניים רעות, עיניים צוחקות... אך בתוכן, ממש במרכזן, בערה אש צהובה. אש ללא עשן. ניסיתי להדוף את "עיני אש" אך ידיי נדבקו למזרן. לא הצלחתי להזיזן. "קומו", פקדתי על רגליי... אין תגובה. כאילו אין אלה רגליי שלי. ידיים זרות נחו עלי. על החזה, על הבטן.... יד החלה מטפסת באיטיות מעלה אל עבר גרוני. רציתי לצעוק, להגיד משהו... מי אתה? מה אתה רוצה? אפס, לשוני נקשרה. מגע היד בגרוני הדהים אותי. קור דמיוני. קרח עטף את צווארי. חשתי את האוויר קופא בתוך גרוני. נשימתי הואטה... אולי אפילו נעצרה. ניסיתי להסתכל, לראות את הפנים... מי זה?? פערתי עיניי בכל כוחי... כלום, לא הצלחתי להתיק את מבטי מחוץ לפיק הצהוב. מישהו מסמר את מוחי לכרית... שכלי, גם הוא עזב אותי עכשיו. שום מחשבה לא עלתה בי. הייתי לבד. שכבתי על הגב, קרח ליטף את גרוגרתי, הבטתי לתוך עיני אש בעיניים ולא הוצאתי הגה. כשנדמה היה שהכול כבר אבוד, שאין טעם במלחמה, שכדאי לוותר וזהו... פתאום... נזכרתי. בתוך כל התופת הזו, הצלחתי להיזכר. "צ'יבמבה". צ'יבמבה הייתה מילת הכוח שלי ושל חבריי. ימי הילדות הרחוקים. אז היינו אומרים... ושוב לא מסתכלים. לא עוצרים... מסתערים. שבועת האמונים שלנו. אומנם מדובר בימי ילדות רחוקים, אך לא היה לי ספק... אם אני אומר את מילת הכוח, אם אני מצליח להגיד אותה בקול הנכון, ממש עכשיו, "עיניי אש יד הקרח" מניח לי. יהיה מי שיהיה, אני עומד להכריע אותו. עכשיו ברור היה לי שנשימותיי עומדות לשוב אלי. נרגעתי, הנחתי לגוף, אספתי את כל כוחותיי וריכזתי אותם על הלשון. עוד רגע אחד... עוד רגע... צ'צ'... "צ' י ב מ ב ה"... אוזניי שמעו לפתע את קולי קורא חזק. צעקתי. זה הספיק. פתאום הכל נעלם. עיני האש, יד הקרח... לא היו. זיעה כיסתה את פני, את גבי, אך נשמתי חופשי. אויר רגיל... כה נעים... ניצלתי, שוב הייתי לבד. לבד, עם גופי. ידיי, רגליי, הן פעלו מצויין. לילה, המיטה שלי, הכרית שאני כה אוהב. "צ'יבמבה", זו המילה הנכונה. מאומה לא עומד בפניה.
נאמר שהמצב אבוד. אפסו הכוחות, נעלמו השאיפות, כבו הרצונות... אין יותר סיכויים. אין זה הסוף. הרגע. אסוף את המעט שנשאר, רכז כוחות. בדיוק בזמן הנכון, צעק את מילת הכוח ומיד אחריה... זנק. אתה עתיד לנצח. |