שלשום היתה החתונה של החברה ההכי טובה שלי.

בחיי לא התרגשתי כל כך.

בזמן החופה, עמדתי וראיתי את הזוג, את שניהם אני כל כך אוהבת, ובגלל שאני הכרתי בינהם...זה רק עשה הכל
הרבה יותר מרגש. לא יכולתי להפסיק לבכות, או יותר נכון, דמעות של אושר לא הפסיקו לרדת.

אח"כ צלם הוידיאו אמר שהוא בחייו לא התרגש לצלם חברה בוכה בחתונה כמו אותי.

זה גם ריגש אותי ונזכרתי בחופה אז כמעט ירדה לי עוד דמעה.

גם לפני החתונה כשנתתי לכלה את זר הורדים, ראיתי אותה במלוא הדרה, גם התחלתי לבכות.

זה הזכיר את היום כשהם הודיעו לי שהם מתחתנים.

אמא שלי (הורי גם היו בחתונה) אמרה שהיא לא ידעה שאני כל כך רגשנית.

גם ניתבקשתי לומר משהו במשך החתונה (מסתבר שהיו לא מעט אנשים שדיברו או עשו איזו הופעה קטנה). כתבתי בבוקר וקיוויתי שאני אעמוד בהתרגשות ולא אבכה. הייתי בסדר. אמא אמרה שדיברתי יפה :)

אח"כ החתן אמר שמכל מה שאמרו משלי הם הכי התרגשו והכי היה חשוב להם.

כבוד הוא לי.

כל החתונה באו אליי אנשים ואמרו לי תודה, ושכל החתונה הזאת היא בזכותי כי הכרתי בינהם.

איזה כבוד.

ואז כמובן השתכרנו ורקדנו עד אמצע הלילה.

לפני שהלכתי הזכרתי לשניהם שתורם להכיר לי את החתן שלי, אחרת לעולם לא נהיה תיקו :)

ועכשיו, כל הגוף כואב מהריקודים וההשתגעות...

רוצה לנוח עוד.

(חבל ששכחתי את המצלמה בבית סביה של הכלה (שם היתה החתונה), כי אז הייתי מוסיפה פה תמונה שלי ושל הכלה...)

חוץ מזה, כשהיינו אצל הספר/סטייליסט, סיפרו אותי, ועכשיו השיער שלי הרבה יותר קצר. זה מוזר, אבל איכשהו נוח לקיץ...