כותרות TheMarker >
    ';

    פותחת ת'פה

    25 תגובות   יום שלישי, 12/6/07, 16:51

     

    שלום לכולם.

     

    אחרי תקופה מכובדת של נוכחות בקפה, ועוד יותר מכובדת של נוכחות בעולם, החלטתי גם אני להתנסות בדבר הזה שנקרא "חשיפה".

    לא שעד היום לא נחשפתי בכלל, ולא שיש לי משהו נגד חשיפה, רק שזה תמיד נתפס בעיני כמשהו פרטי, אישי, משהו שקורה בין בני זוג, בתוך משפחה, בין חברים קרובים, אפילו בין שני זרים מוחלטים, כאשר המטרות הן: להבין אחד את השני, לקבל, להתייעץ ואפילו סתם לפרוק עול.

    לעומת זאת, חשיפה בפני זרים, חשיפה מתמדת, שלא לדבר על חשיפה בפני קהיליה שלמה, נתפסה בעיני כסוג של "בגידה" בעצמי.

    למה בגידה? יש משהו בחשיפה ציבורית שמעיד על צורך לרצות אחרים, למצוא חן, לקבל אישור, שהרי אם לא היה צורך כזה, לא היה אדם מתעניין בדעת זרים.

    כמו גם, כשאדם נחשף לציבור רחב, וברצונו לקבל פירגונים ופידבקים חיוביים, הוא לא לגמרי הוא, לא לגמרי אמיתי עם עצמו ועם הסביבה, מכיון שהוא מייפה את המציאות כך שיצטייר בה הכי יפה.

    מצד שני, יצא לי לא אחת להסתכל ע"כ מזוית אחרת. אם לא היו אנשים שאוהבים להחשף, אם לא היו אנשים שחשובה להם דעת קהל, פרגון, ואף הערצה, כל הגאונים והכשרוניים היו שומרים רעיונותיהם ויצירותיהם לעצמם, ואנחנו לא היינו נהנים מפירותיהם (בתחום המוזיקה, ספרות, טכנולוגיה וכו').

    מה המסקנה?! אין לי מסקנה חד משמעית. אני עדיין לא מאמינה שמה ש"צריך" להניע אדם בחייו זה הצורך בפרסום ופרגון, אלא השאיפה להיות במקום בו הוא מרוצה מחייו ועשייתו. יתכן שלשם כך יצטרך להשתמש בכלים "חשיפה", "פרסום", ו"פרגון".

    אני אנסה לראות מה זה עושה לי ואיך, אם בכלל, משפיע על חיי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/6/07 08:50:

      מזל טוב

      צאי לדרך

      ללא ניקוד

       

        

        15/6/07 11:32:

       

      תודה נבוך

        15/6/07 00:03:

       

      אהבתי את הלבטים עם הכנות

      על תחילת החשיפה ...הגרב

      אני ממתין להמשך.

       

      וכתמריץ קבלי כוכב בכיף. 

       

        14/6/07 14:22:

       

      תודה על הכוכב.

       

      אבקר בהמשך בבלוג שלך (רק קמתי).

        

        14/6/07 12:45:

       

      מנסה, בחיי מנסה.

      ובנוגע לשאלות ותשובות, אני בקטע של שאלות, התשובות לא ממש חשובות, אבל על זה כבר כתבתי בבלוג שלי מחייך

       

      הוספתי כוכב (אני די קמצן איתם)

        13/6/07 21:00:

       

      בטח עושה שכל.

       

      תזהר, לפעמים מרוב שאלות ונסיון למצוא תשובות, חלק מהשכל גולש החוצה.

       

      ואני אומרת, העיקר תהיה שלם עם עצמך. 

        13/6/07 19:46:

       

      רגע, רגע... בת כמה את?

       

      שוב, יפה לך. תובנות של סובלנות שבדרך כלל מגיעות (אם בכלל) בגיל המופלג של 40 ומעלה.

       

      אצלי הסכסוך היה פנימי, היה לי צורך בהכרה ונמנעתי ממנו כי הרגשתי שאני נכנע לאיזה באג רציני באופי שלי. לא רציתי לתת כוח לאחרים שתהיה להם כזאת השפעה לגבי הבחירות שלי בחיים.

      הסכסוך הזה לא עשה טוב, כי בהפוך על הפוך הוא גרם לי להתכחש דווקא לעיסוקים שהיו נותנים לי חשיפה או הכרה ודחף אותי לעשות דברים שלא היתה לי מוטיבציה אליהם מראש.

      היום, אני מחפש דווקא את העיסוק/תחביב שייתן לי הכרה, לטוב ולרע.

       

      עושה שכל?

       

       

        13/6/07 16:26:

       

      צטט: מילים 2007-06-13 14:11:45

       

      ציטוט -

      לכן, כפי ש"הסקתי" בסוף, כנראה שצריך לדעת לשלב בין השניים ולא להיות קיצוניים לאף כיוון.

      אני חושב שזו המסקנה לגבי כל דבר בחיים, מינון נכון ואנחנו מאוזנים.

      אבל, מי רוצה להיות מאוזן, משעמם לאללה, מידי פעם צריך להגזים קצת, פה, שם... בעיקר שם (-:

      והעיקר, לא להפסיק לשאול ולתהות.

       כשאני אומרת "הסקתי בסוף", אני מתכוונת: אחרי שנים של קיצוניות, שבאמת האמנתי בה, אבל לא הובילה אותי לשומקום, ופתאום "התפכחתי" ואמרתי (לעצמי) - יש דרך אחרת, כ"כ הרבה אנשים הולכים בה, אולי היא דווקא בסדר.

      התפיסה שאחזתי בה הייתה שאני אדם פרטי, אנונימי, לא רוצה שיעניין אותי מה אחרים חושבים עלי, ולא רוצה לפעול בהתאם לתגובות של אנשים. במסגרת התפיסה הייתי אנטי-פרסום (אישי), ואפילו קצת "סולדת" ואולי גם "מרחמת" על אותם אנשים שזה מה שמניע אותם בחיים. 

      היום, בגילי הכמעט מופלג, אני לא מסתכלת על התופעה (להיות מפורסם, צורך בהכרה חברתית וכו') בכזאת שליליות, אלא גם מסתכלת על הצד החיובי שלה, לכך שהיא גורמת לאנשים לממש את עצמם, ומאפשרת לסביבה להינות מהם.

      אז, האיזון שלי אומר: אם תאוות פרסום וצורך בהכרה יניעו אותך להינות מחייך ולהנות אחרים - אשריך. ובכלל, כל מה שיגרום לאדם לצמיחה אישית, מימוש וסיפוק, שלא בא ע"ח אחרים.

      זאת פילוסופיית החיים שלי כרגע (כמובן, הכל ברור בתיאוריה). 

        13/6/07 14:11:

       

      ציטוט -

      לכן, כפי ש"הסקתי" בסוף, כנראה שצריך לדעת לשלב בין השניים ולא להיות קיצוניים לאף כיוון.

      אני חושב שזו המסקנה לגבי כל דבר בחיים, מינון נכון ואנחנו מאוזנים.

      אבל, מי רוצה להיות מאוזן, משעמם לאללה, מידי פעם צריך להגזים קצת, פה, שם... בעיקר שם (-:

      והעיקר, לא להפסיק לשאול ולתהות.

        13/6/07 02:00:

       

      צטט: inspire 2007-06-13 01:41:38

      לעניות דעתי, אנו מתוכנתים גנטית לחיברות. גם כשאת עומדת מול המראה ובוחנת את עצמך את מבצעת dry-run לקראת היציאה לרחוב. גם כשאת חשה תחושה פנימית כגון קנאה את למעשה חשה תחושה שלא היתה לך אילולא היה מושא לתחושה זו.

       

      לפיכך, זה מובנה. כעת, נשארת השאלה היכן את בוחרת להיות הרגע על הסקאלה. לדעתי, זה לא משנה כלל. את על הסקאלה. בגידה היא גם מילה שמשמעותה תלותית בקיומו של אחר שמצפה לקוד התנהגות מסוים. כלומר אין בגידה בעולם פנימי ועשיר ושלם.

       

      עדיין לא מצאתי דבר וחצי דבר בחיים בו אני עושה לעצמי, ורק לעצמי. אולי, הבכי הראשון של הוולד?

       

      אין ספק שהנושא הוא מאוד מורכב, וקשה לדון בו על רגל אחת בשעת לילה מאוחרת (בכלל קשה על רגל אחת).

      תראה, אומנם רוב האנושות "מתוכנתת גנטית" לפי אותו קוד גנטי, אבל תמיד יש יוצאי דופן (ע"ע: אנסים, פסיכופטים, מזוכיסטים, מיזנתרופים וכו').

      שים לב שבהעדר חשיפה פומבית, אתה לא בהכרח (ואפילו בהכרח לא) עושה דברים רק לעצמך, אלא בדר"כ מתייחס ומתחשב גם לסביבה הקרובה אליך (בנזוג, משפחה, חברים וכו'), אולם, בחשיפה פומבית אתה "מגביל" את פעילויותיך בהתאם לציפיית הכלל, או בהתאם לקהל שכיוונת אליו.

      האם קהל הוא מטרה כשלעצמה???!!!

      אני-וואי, קצת מאוחר אפילו בשבילי לענייני פילוסופיה.

      לילה טוב

        13/6/07 01:41:

      לעניות דעתי, אנו מתוכנתים גנטית לחיברות. גם כשאת עומדת מול המראה ובוחנת את עצמך את מבצעת dry-run לקראת היציאה לרחוב. גם כשאת חשה תחושה פנימית כגון קנאה את למעשה חשה תחושה שלא היתה לך אילולא היה מושא לתחושה זו.

       

      לפיכך, זה מובנה. כעת, נשארת השאלה היכן את בוחרת להיות הרגע על הסקאלה. לדעתי, זה לא משנה כלל. את על הסקאלה. בגידה היא גם מילה שמשמעותה תלותית בקיומו של אחר שמצפה לקוד התנהגות מסוים. כלומר אין בגידה בעולם פנימי ועשיר ושלם.

       

      עדיין לא מצאתי דבר וחצי דבר בחיים בו אני עושה לעצמי, ורק לעצמי. אולי, הבכי הראשון של הוולד?

        13/6/07 01:16:

      שרון: בריטני ספירס לא תורמת לאנושות ?!?!?!?!?!?

      תמיר: בריטני ספירס ... לא תורמת לאנושות ?!?!

       

      שרון (בקול גבוה יותר): בריטני ספירס ....

      תמיר (בקול קצת יותר גבוה משל תמיר): לא תורמת לאנושות ?????

       

      ביחד (בקול גבוה שאוזן אנושית לא יכולה לשמוע):

      בריטני ספירס לא תורמת לאנושות ?!?!?!?!?!?!?!?!

       

      עיישה: יאללה יאללה....  יא מתרוממים!

      תורמת ... לא תורמת ... סתמו ת'פה ותנו לישון.

       

        13/6/07 01:03:

       

      צטט: יעקב_ רוזן 2007-06-12 21:05:19

       

      צטט: hadarok 2007-06-12 17:24:17

      תודה!

       

      הורדתי גרב.

      אני הורדתי 2 .... אבל הריח...או הריח...
      כוכב על תחילת החשיפה
      קורץ

       

      איףףףףףףףףףףףףףף!!!! הסרחת לי את הבלוג. וגם, אני מבקשת, פעם הבאה, לא להגיב כאן אחרי שאתה אוכל שום.קורץ

       

      מה שכן, ממך...כל כוכב זהב!!!

       

      תודהמחייך

       

        13/6/07 01:01:

       

      צטט: יורגנסון 2007-06-12 18:43:17

      משום מה התבאסה לי התגובה... כדי לשמור על הקשר בין תוכן לצורה אני מנסה שוב:

      כמו תמיד בחיים, הכל תלוי במיקוד ובמינון. אני כנראה במיעוט בעניין הזה, אבל אני לא מאמין שבלוג אישי על חיי היום-יום שלנו יכול לעניין קהל גדול לאורך זמן (אלא אם כן הכותב הוא בעל פרופיל תקשורתי גבוה - נינט יכולה לכתוב בלוג על סידורי השינה שלה ולהיות מכוכבת בטירוף). אני מצטט משפט שלך - "כל הגאונים והכשרוניים היו שומרים רעיונותיהם ויצירותיהם לעצמם, ואנחנו לא היינו נהנים מפירותיהם". צודקת לגמרי! אבל את בעצמך אומרת "פירותיהם" ולזה בדיוק אני מתכוון. אני בטוח שהסופרים החביבים עלי לא היו מצליחים לרתק אותי לבלוג האישי שלהם לאורך זמן - אלא אם כן היו כותבים את הסיפורים שלהם במסגרת הבלוג (תארי לך בלוג סיפורים קצרים של O. Henry)... יש לי מספר בלוגים, כל אחד על נושא ספציפי ועם התחלה, אמצע וסוף. לכל בלוג יש נושא מוגדר (ניתוח שירים, יומן מסע וכו') וכל פוסט הוא בקונטקסט של הבלוג. פרטים אישיים עלי ועל חיי נכנסו רק אם הם היו ממש רלוונטיים לנושא. 

      הלווו....

      לדעתי פספסת קצת את הנקודה.

      קודם כל, לא דובר דווקא על חשיפה ציבורית בהקשר של כתיבת בלוג, אלא על חשיפה, או צורך בחשיפה מסוג כלשהו, הסיבות לכך והתוצאות של החשיפה, באופן מאוד כללי (זה יכול להיות כתיבת בלוג חושפני, להיות שחקן מפורסם שמככב במדורי רכילויות, להיות סופר בעל שם עולמי וכו').

      אני מניחה שגם את רוב הסופרים הנחה הצורך "להוכיח את עצמם", ולא בפני נשותיהם או ילדיהם, אלא בפני קהל רחב, להוכיח שהם שווים, שהם יכולים להצליח, שהם גאונים, שכל העולם יכיר אותם. וזאת בדיוק הדוגמה לכך, שגם מניע כמו צורך בפרסום והכרה, יכול לגרום לאדם להפיק פירות נפלאים, מהם יהנו הוא והסביבה.

        13/6/07 00:55:

       

      צטט: מילים 2007-06-12 17:58:34

       

      בחיי, נושא שדיברנו עליו השבוע בכיתה (אימון אישי)

       

      דיברנו על הצורך בהכרה (יכול להקביל לחשיפה שלך). אני חשבתי שזהו חסם הצלחה, משהו שגורם לאדם לעשות דברים מתוך הצורך לקבל אישור על הערך שלו, על כך שיש לו זכות קיום. אמרתי שהצורך בהכרה הוא בגלל שהאדם אינו מכיר בעצמו, לא מעריך מספיק את כשרונו, מקומו, זהותו...  וואט אבר.

       

      המאמנת/מרצה דיברה על כך שהצורך בהכרה, הוא צורך לגיטימי ללא קשר לסיבה. הצורך אינו חסם הצלחה אלא דרייב, מניע (בעברית צחה). הפסיכולוגיה של "למה" לא מוסיפה להצלחה או כישלון של אדם והצורך בהכרה לווא דווקא מכשיל.

       

      הצורך בהכרה הוא סוג של צורך בשייכות, צורך בזהות חיצונית. אם נסתפק בזהות פנימית (אשר בדרך כלל מסוכסכת עם עצמה) נפסיד את יכולתנו להתקשר חברתית.

       

      שוב, אני נותר עם שאלה ומספר תשובות, כולן אפשריות, ואיזה כייף לשאול...(-:

       

       

      היי! בדיוק בכך אני מתחבטת.

       

      מצד אחד, אני חושבת כמוך, שהרצון לרצות, להיות אהוד, הצורך בהכרה חברתית, גורמים לאדם "לדפוק חשבון" להיות מי שהחברה רוצה שיהיה, או איך שהוא רוצה שהחברה תתפוס אותו, וזה לאו דווקא יעשה אותו מאושר.

      מצד שני, כפי שהרצתה מרצתך, הצורך בהכרה ופרגון מניע אנשים למצות את יכולתיהם וכישוריהם, ובכך הם תורמים הן לעצמם והן לסביבה.

      לכן, כפי ש"הסקתי" בסוף, כנראה שצריך לדעת לשלב בין השניים ולא להיות קיצוניים לאף כיוון.

        13/6/07 00:50:

       

      צטט: האופטימים 2007-06-12 17:39:18

      שרון: הנה הבייביסיטר של מחמוד !!!

      תמיר: ועכשיו - "הבלוג" !!!!

       

      שרון: רצינו להגיד משהו ...

      תמיר: נורא שמחים שגם את כותבת !!!

       

      שרון: אז זה בקשר לחשיפה ...

      תמיר: כן .... החשיפה ...

       

      שרון:

      את כותבת על "חשיפה" כאילו היתה מושג המתאר תופעה אחידה וחד מימדית, אז ...

      אז זהו, שזה לא ככה.

       

      יש חשיפה פרטית, יש חשיפה אישית, יש חשיפה בין בני זוג ...

      יש חשיפה בין חברים קרובים, ויש ... גם סוגים אחרים ...

       

      וביחד עם כל סוגי החשיפה הנ"ל, יש גם חשיפה בבלוג. חשיפה לקהל של קוראים.

      את תתנסי בזה, ותכירי את זה ... ואז, אולי תוכלי להיפטר מתחושת ה"בגידה בעצמך".

       

      חשיפה בבלוג, היא אחרת מהחשיפות האחרות :). בקרוב, גם את תוכלי להיווכח בזאת.

       

      ואחרי שקראתי את הפוסט הראשון שלך כמה פעמים ברצף,

      ואפרופו המשפט הבא:

       

      "... כל הגאונים והכשרוניים היו שומרים רעיונותיהם ויצירותיהם לעצמם, ואנחנו לא היינו נהנים מפירותיהם (בתחום המוזיקה, ספרות, טכנולוגיה וכו') ..."

       

      עכשיו, אנחנו מצפים למוצא פיך, יותר מלמוצא פיה של עיישה !!!

      שמת לעצמך רף גבוה מגניב

       

      תמיר: אחי? .... הכל בסדר? .... מה זה הנאום הזה?

      חשבתי שתגיד שאנחנו לא רואים בעיה בחשיפה ל "קהיליה" ....

      אם אתה מבין למה אני מתכוון .... לשון

       

       

       נו, אם לשניכם יחד היה IQ של גאון, הייתם מבינים למה התכוונתי (אולי מחמוד יציל את כבודכם).

       

      ועכשיו ברצינות: ידוע לי שיש סוגים שונים של חשיפה, ואני גם מתייחסת לכך בפוסט (אולי לא הייתי מספיק ברורה, סלחו לי). יש גם מניעים שונים לחשיפה, בהתאם לסוג החשיפה (לדוגמה: חשיפה בפני בן-זוג, מתוך רצון שיבין אותי, יקבל אותי ויאהב את מי שאני, לעומת: חשיפה בפני קהל רחב, שמטרתה, להתפרסם, להיות נערץ, להיות אהוד על אנשים זרים).

      לגבי הגאונים, לא התכוונתי שכל מי שמשתמש בשיטה (חשיפה, פרסום, צורך באהדה) הוא גאון, אלא שבזכות כך שגם גאונים משתמשים בשיטה, אנו נהנים מפרותיהם, שהרי יש הבדל מבחינתי בין החשיפה של בריטני ספירס לבין של מוריסי. אולי את שניהם הניע הצורך בפרסום ופרגון, אבל בזמן שהראשונה לא תורמת כלל לאנושות, השני הוא גאון, שאני לפחות מאוד נהנית ממה שהוא מוציא מעצמו(ולא, לא לקהיליה ספציפית).

      לגבי, אני לא שמה לי למטרה להיות דמות נערצת ו/או "מוצלחת" ו/או רוצה להכנס לספרי ההסטוריה.

      מבחינתי, הערך העליון שלי הוא להיות מרוצה מחיי, ועד היום לא חשבתי שאני זקוקה לפרגון או הכרה חברתית לשם כך. היום אני בודקת מה חשיפה "עושה" לי, אבל חשיפה, פרסום, תשומת לב ופרגון, לא מניעים אותי לעשייה (אולי לצערי?).

      טוב, קשה לי להתרכז, מחמוד כל הזמן מושך לי בשיער...

      לילה טוב חמודים שלי.

        12/6/07 21:05:

       

      צטט: hadarok 2007-06-12 17:24:17

      תודה!

       

      הורדתי גרב.

      אני הורדתי 2 .... אבל הריח...או הריח...
      כוכב על תחילת החשיפה
      קורץ
        12/6/07 18:43:

      משום מה התבאסה לי התגובה... כדי לשמור על הקשר בין תוכן לצורה אני מנסה שוב:

      כמו תמיד בחיים, הכל תלוי במיקוד ובמינון. אני כנראה במיעוט בעניין הזה, אבל אני לא מאמין שבלוג אישי על חיי היום-יום שלנו יכול לעניין קהל גדול לאורך זמן (אלא אם כן הכותב הוא בעל פרופיל תקשורתי גבוה - נינט יכולה לכתוב בלוג על סידורי השינה שלה ולהיות מכוכבת בטירוף). אני מצטט משפט שלך - "כל הגאונים והכשרוניים היו שומרים רעיונותיהם ויצירותיהם לעצמם, ואנחנו לא היינו נהנים מפירותיהם". צודקת לגמרי! אבל את בעצמך אומרת "פירותיהם" ולזה בדיוק אני מתכוון. אני בטוח שהסופרים החביבים עלי לא היו מצליחים לרתק אותי לבלוג האישי שלהם לאורך זמן - אלא אם כן היו כותבים את הסיפורים שלהם במסגרת הבלוג (תארי לך בלוג סיפורים קצרים של O. Henry)... יש לי מספר בלוגים, כל אחד על נושא ספציפי ועם התחלה, אמצע וסוף. לכל בלוג יש נושא מוגדר (ניתוח שירים, יומן מסע וכו') וכל פוסט הוא בקונטקסט של הבלוג. פרטים אישיים עלי ועל חיי נכנסו רק אם הם היו ממש רלוונטיים לנושא. 
        12/6/07 18:02:

      שרון: הוציאה לנו את המילים מהפה, המורה שלך הזאת :)

      תמיר: תגיד לה שהיא מוזמנת אליינו לעליית הגג - Any Time !!! :)

      שרון: Any Time, רק .... תזהיר אותה מראש !!!

       

      ביחד: בינתיים, עד שתיכנס העבודה הראשונה .... אין לנו מי יודע מה כיבוד :(

        12/6/07 17:58:

       

      בחיי, נושא שדיברנו עליו השבוע בכיתה (אימון אישי)

       

      דיברנו על הצורך בהכרה (יכול להקביל לחשיפה שלך). אני חשבתי שזהו חסם הצלחה, משהו שגורם לאדם לעשות דברים מתוך הצורך לקבל אישור על הערך שלו, על כך שיש לו זכות קיום. אמרתי שהצורך בהכרה הוא בגלל שהאדם אינו מכיר בעצמו, לא מעריך מספיק את כשרונו, מקומו, זהותו...  וואט אבר.

       

      המאמנת/מרצה דיברה על כך שהצורך בהכרה, הוא צורך לגיטימי ללא קשר לסיבה. הצורך אינו חסם הצלחה אלא דרייב, מניע (בעברית צחה). הפסיכולוגיה של "למה" לא מוסיפה להצלחה או כישלון של אדם והצורך בהכרה לווא דווקא מכשיל.

       

      הצורך בהכרה הוא סוג של צורך בשייכות, צורך בזהות חיצונית. אם נסתפק בזהות פנימית (אשר בדרך כלל מסוכסכת עם עצמה) נפסיד את יכולתנו להתקשר חברתית.

       

      שוב, אני נותר עם שאלה ומספר תשובות, כולן אפשריות, ואיזה כייף לשאול...(-:

       

       

        12/6/07 17:40:

      שרון: אופס !!!! אין כוכב לתת :(

      תמיר: נחזור במהרה!!!

      שרון: את הראשונה שנככב בסיבוב הקרוב!!!

      תמיר: ויש לי הרגשה שזו לא תהיה חוויה חד פעמית :)

       

      ביחד: בהצלחה !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נשיקה

       

        12/6/07 17:39:

      שרון: הנה הבייביסיטר של מחמוד !!!

      תמיר: ועכשיו - "הבלוג" !!!!

       

      שרון: רצינו להגיד משהו ...

      תמיר: נורא שמחים שגם את כותבת !!!

       

      שרון: אז זה בקשר לחשיפה ...

      תמיר: כן .... החשיפה ...

       

      שרון:

      את כותבת על "חשיפה" כאילו היתה מושג המתאר תופעה אחידה וחד מימדית, אז ...

      אז זהו, שזה לא ככה.

       

      יש חשיפה פרטית, יש חשיפה אישית, יש חשיפה בין בני זוג ...

      יש חשיפה בין חברים קרובים, ויש ... גם סוגים אחרים ...

       

      וביחד עם כל סוגי החשיפה הנ"ל, יש גם חשיפה בבלוג. חשיפה לקהל של קוראים.

      את תתנסי בזה, ותכירי את זה ... ואז, אולי תוכלי להיפטר מתחושת ה"בגידה בעצמך".

       

      חשיפה בבלוג, היא אחרת מהחשיפות האחרות :). בקרוב, גם את תוכלי להיווכח בזאת.

       

      ואחרי שקראתי את הפוסט הראשון שלך כמה פעמים ברצף,

      ואפרופו המשפט הבא:

       

      "... כל הגאונים והכשרוניים היו שומרים רעיונותיהם ויצירותיהם לעצמם, ואנחנו לא היינו נהנים מפירותיהם (בתחום המוזיקה, ספרות, טכנולוגיה וכו') ..."

       

      עכשיו, אנחנו מצפים למוצא פיך, יותר מלמוצא פיה של עיישה !!!

      שמת לעצמך רף גבוה מגניב

       

      תמיר: אחי? .... הכל בסדר? .... מה זה הנאום הזה?

      חשבתי שתגיד שאנחנו לא רואים בעיה בחשיפה ל "קהיליה" ....

      אם אתה מבין למה אני מתכוון .... לשון

       

       

        12/6/07 17:24:

      תודה!

       

      הורדתי גרב.

        12/6/07 17:18:

       

      יופי שבאת.

      אני מחכה שתתפשטי (אופס. תחשפי :))

      בהצלחה !

      כוכב לדרך..

      ארכיון

      פרופיל

      hadarok
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין