| לכולנו יש חוויות בחיים שאנחנו זוכרים כמיוחדות, מעניינות, עם משקע של משהו קצת אחר. ה"מפגש" החי הראשון שלי עם המוסיקה של גונזלו רובלקבה היה כזה.זו הייתה הופעה באילת בסוף אוגוסט 2006 במסגרת פסטיבל הג'אז השנתי.אני הייתי שם מסיבות אחרות, עם היכרות והערכה מסוימת למוסיקה שלו אבל בטח לא היכרות מעמיקה.נכנסתי להופעה של הטריו (פסנתר,בס,תופים) וגיליתי שמשהו חסר....מסתבר שהבסיסט פספס את הטיסה או משהו בסגנון, וההרכב יופיע בדואו (פסנתר + תופים).אני זוכר את האכזבה שהרגשתי, דואטים של תופים ופסנתר בג'אז ובמיוחד של מוסקאים עם יכולות טכניות מרשימות כמו רובלקה ואיגנסיו בראו (המתופף) הופכים הרבה פעמים למפגני ראווה חסרי טעם של המתופף ושל הפסנתרן בנסיון למלא את החלל החסר ולגרור הופעה שלמה כזאת? זה כבר נראה מוגזם. ההופעה התחילה ו...קסם...הכל היה רגוע, קסום, מלא השראה. מלודי ורגוע מצד אחד, ריתמי וקצבי מצד אחר. רווי רצון לנסות ולהעיז, לשנות ולחדש והכל, עם טעם מוזיקלי שמשאיר רצון לעוד. מי זכר שלא היה שם בסיסט? מי בכלל זכר שצריך נגן בס בהרכב ג'אז? אני זוכר כמה הוקסמתי מהשליטה הריתמית, מוטיבים פשוטים אבל ממוקמים במקומות לא שגרתיים.שבירות קצב רבות שנעשות בעדינות רבה כאילו...ככה זה תמיד צריך להיות.כיף של ממש.
אז, נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: אילת, סוף אוגוסט, לילה, חמים, המון חברה צעירים והמולה ותזזיתיות בחוץ ג'אז סוער באולמות המקבילים. אתם יושבים בין המכולות שתוחמות את האולם, על הבמה פסנתרן ומתופף ופתאום מגיעה לו שיר ערש לבתו הרכה של הפסנתרן - אנה.
אני פשוט נמסתי...
תהנו
|