הברון דה וינוגרד כעס. הוא ממש רתח מזעם. למעלה משעה הוא ממתין באכסדרה של הטירה, כשהמשרתת הנאמנה של אליזבת יורדת מדי פעם מהקומה העליונה ומבטיחה לו , שאליזבת מיד יורדת... חוצפה! דם מלכותי או לא דם מלכותי, אין לה שום הצדקה להעליב אותו כך! אם היא לא מעוניינת בחיזוריו, לא הייתה צריכה לקחת בקלות כזו את ההמחאה שנתן לה, על סך אלף לירות אנגליות, לקנות בעצמה טבעת אירוסין לפי בחירתה, שהרי על הטעם שלו לא סמכה.

 הוא זוכר גם זוכר את העיניים הכחולות הלגלגניות שהביטו בו בחוסר אמון, כשהציע לבחור לה בעצמו את הטבעת. "יצאת מדעתך, או מה?", נזפה בו בקלילות. " הפעם האחרונה שבה בחרת טבעת הייתה לפני שלושים שנה, בדיוק כשנולדתי...האופנה קצת השתנתה מאז, יקירי...". הוא נזכר בהתזה הקנטרנית של אותו "יקירי" על שפתיה האדומות, המתגרות, וחום בלתי נשלט עלה וטיפס במעלה ירכיו...כן, הוא ויתר לה. ועוד יוותר לה פעמים רבות. אליזבת מטריפת חושיו...לפעמים היה מדמיין את ידו הרועדת מגששת במעלה חולצתה הכחולה...

יחזקאל הכניס יד רועדת לכיס החולצה שלו, וגישש. אולי בהיסח הדעת שם את הארנק שם? אך אצבעותיו מצאו רק את ההמחאה המוזרה של האישה בכחול. ההמחאה חסרת הערך ששכח להחזיר לה. הוא כבר ידע מה יקרה הלאה. התייצבות בתחנת המשטרה הקרובה עם הצגת המסמכים שלו. בתנאי, כמובן, שהוד רוממותה תואיל לחזור עד אז מטיוליה עם הארנק שלו. ואולי גם העט שלו אצלה? מאז ביקורה בבנק לא הצליח למצוא אותו. "זה העט השלישי שאתה מאבד השבוע!", נזף בו מנהל המחלקה. " הרשלנות שלך כבר עוברת כל גבול!".  יחזקאל לא ענה. דמיונו היה שקוע במשפט אנגלי קריר וחותך, שהיא הייתה עונה לו, למנהל... משהו בטון מלכותי שופע הוד והכרה עצמית. משהו שיחזקאל לא ידע מעולם לומר.

אליזבת הושיטה יד מפייסת לברון דה וינוגרד. "אני מקווה שלא חיכית יותר מדי", חייכה אליו באחד מאותם חיוכים נדירים שלה,  שהאירו את פניה כמו פיה. "פשוט לא ידעתי מה ללבוש לכבודך.." . האם רק נדמה לו, או שניצוץ לגלגני הבליח במבטה הכחול לרגע. בוודאי רק נדמה לו. היא נשמעה כנה לחלוטין. "אני אסלח לך אם אראה את טבעת האירוסין שקנית . מקווה שהיא הצדיקה הוצאה של אלף לירות ", נהם מתחת לשפמו הלבן, כשהוא דואג ששמינית של עלבון דק תישמר בטון שלו.

אולי בעצם הבנק לא מתאים לו. למעשה, מעולם לא ממש רצה להיות כספר. חלומו הגדול היה להיות אוצר אמנות במוזיאון יוקרתי. שם, יכול היה להתבונן באין מפריע בכל הציורים הנהדרים סביבו, לשוחח עם אמנים בענייני דיומא, כאילו היו חבריו מימים ימימה, להביע דעות מרתקות על ציור מתקופת המאה ה-19, התחום שבו התמחה במסגרת החוג לאמנות באוניברסיטת תל אביב. כמו צבת אדירה ואכזרית אחזה בלבו של יחזקאל כשנזכר, כיצד אילץ אותו אביו לעזוב את התחום שכה אהב,ושאותו כינה "חלומות הבל ילדותיים",  ולעבור לעבוד בבנק , מוסד פיננסי "מכובד, יוקרתי ובעל ערך בחברה של ימינו"...

אליזבת עטתה הבעה של ילדה מפונקת על פניה, ושרבבה את שפתיה בהעוויה של מורת רוח. "לא מצאתי שום דבר מכובד, יוקרתי ובעל ערך", אמרה בטרוניה. "שום דבר שיהלום את מעמדי העתידי לצדך, יקירי". הברון צחקק באווילות ופער פה כמעט נטול שיניים. החום בחלציו הלך וגבר עם הידיעה המרעישה שהיצור היפהפה הזה רוצה להיות ראוי לו. "לא נורא, אלוהית שלי", אמר בקולו החורקני. "המלך שולח אותי שוב ללונדון. תהיי בטוחה שלא אחזור משם בלי טבעת עבורך. בשבילך, יקירה, רק הטוב ביותר! אני מניח שפרטת את ההמחאה והכסף אצלך?" (המשך יבוא)