0

0 תגובות   יום ראשון, 20/7/08, 04:17

על הקולאז' הבלתי-אותנטי. לצרף צירוף פשטני את הפילוסופיה לאמנות הוא לקחת חלק באידיאולוגיה של הקפיטליזם המאוחר, או הפוסט-מודרניזם. הסינתזה שבין המושגי לאמנותי איננה מובילה לחופש מעשי אלא לחופש תיאורטי. בכך מוצדקת ומאושרת חלוקת העבודה. נניח שיח דמיוני בין עורך הקולאז' לחברה, בו יאמר לו כך: "התפרע כאוות נפשך. השתחרר, בהינף יד או במשיכת קולמוס מחלוקת העבודה ואופני החשיבה המסורתיים. אך עשה זו רק במסגרת הממודרת מראש (בפילוסופיה ובאמנות), לעיסוק הבלתי מעשי. התפרע, מבלי שהדבר ישפיע השפעה ממשית". שיח זה נעלם מהעין. אך ההשפעה הפוסט מודרנית מחלחלת מעל ומעבר להוגים פוסט מודרניים. היא מתדרדרת לאווירה של צניעות מעושה בה "האני" (שלמעשה נחלש והתפורר לבלילה לא ברורה של משמעויות מבוזרות) מותיר רק לעצמו להתפרע במרחב המשמעות הצר שמניחה לו החברה המודרנית, עדיין, ומתנחם במסורת החשיבה ותרבות בת מאות שנים עשויה להיחרב בהבל פיו של הפוסט-מודרניסט, במחווה כוחנית אחת של התפרעות. תוקפה של התפרעות זו נותר פרטי, אטומי, מבודד ומנותק מהקשרים חברתיים והיסטוריים בתור אבק של משמעויות בלתי לכידות. בעקבות ג'יימסון נוכל להבחין בפרגמנטציה ובהתפוררות האני כהגיון הקיום של הקפיטליזם המאוחר. הפוסט-מודרניזם מנציח את השעבוד המודרני מכל וכל במה שאדורנו כינה "חופש סובייקטיבי באי-חופש אובייקטיבי".
דרג את התוכן: