אני מנסה לשלוף כל חתיכת זכוכית שנתקעה לי ברגל. אחד מהרסיסים, גדול במיוחד, נתקע די עמוק בחלק התחתון של השוק. כשאני מוציא אותו החוצה פורץ זרם דם שמכתים לי את כל כף הרגל.
אני לא עוצר, לא מפסיק - ולאחר שאני מסיים לטפל בכל זכוכית נראית לעין או מורגשת, אני ניגש לאמבטיה לשטוף את הרגל כולה.
שטף הדם מתערבב עם המים ויוצר מערבולות באדמומיות מהירה.
אני שומע את הצעדים היחפים שלך בדרך אלי. את מתיישבת על דופן האמבטיה, מסתכלת עלי במבט דואג, את נראית כל כך יפה גם כשאת מוטרדת.
את לוקחת את התחבושת ביד ומסמנת לי להרים את הרגל. ואז את כורכת סביבי את התחבושת במין חבישה מקצועית שכזו ומהדקת אותה היטב.
אני מביט בתחבושת המהונדסת ומחייך אלייך בתודה, ואז קם ממקומי ומניח לך לעבור אותי ולצאת לפניי.

"לך אליהם, אני רוצה להתרענן קצת" את אומרת ואני משאיר אותך שם וחוזר לסלון.

כשאני חוזר, אני רואה שהרצפה כבר נקייה מרסיסים ושולחן העץ מקופל ומונח בפינה.
אני מסמן לאלכס ויאנה לשבת בסלון, ליד שולחן הזכוכית הנמוך, מדליק לי סיגריה וניגש לבשל קפה חזק לכולנו. הקפה הזה שלי לא משאיר אף אחד אדיש.
כמה דקות לאחר מכן אני חוזר עם קנקן הקפה המהביל וכמה פרוסות של עוגת גבינה טרייה. את כבר שם. שלושתכם עדיין נראים בהלם ממה שאירע.
נראה לי שאני היחיד שלא מבין מה קורה פה ואולי אני טועה ואולי בגלל זה התאוששתי בקלות, יחסית.

אחרי שאת שותה כוס קפה ועוד אחת הצבע חוזר לך ללחיים. את מדליקה סיגריה, נשענת לאחור ומתחילה לספר :

"רועי היה חבר שלי, יצאנו ביחד שנה, אולי קצת פחות. הוא אהב אותי כמו שאף אחד לא אהב אותי".

אני מסתכל בעיניים שלך עכשיו בעיניים שואלות, מבקשות תשובה.

"טוב, הוא אהב אותי לפחות כמוך" את אומרת ושפתייך מבצבצות חיוך קטן שלא מחזיק זמן רב "והוא היה הגבר הכי קנאי שהכרתי".

ואת ממשיכה:

"המשרד שלי היה אז בקומה ה 19 בבניין המשרדים מול הדולפינריום , סיפרתי לך - זוכר ?"

ואני מהנהן בראש, לא רוצה לעצור את רצף הדיבור שלך.

"מדי פעם הוא היה מגיע אליי למשרד. לפעמים היינו שותים ביחד ולפעמים היינו יוצאים לאכול ביחד צהריים".

את נושמת נשימות עמוקות, ניכר בבירור שקשה לך. אני מניח את ידי על ירכך ומלטף אותה בעדינות. מנסה לתת לך את הכוח להמשיך ולספר.

"יום אחד הוא הגיע בהפתעה בעשר בבוקר , המשרד שלי היה סגור.
המזכירה שלנו, הקבועה, לא הגיעה באותו יום. הבחורה שהחליפה אותה הציעה לו לבדוק בחדר ישיבות..
ואז, כשהוא פתח את הדלת..."

ואת לוקחת נשימה עמוקה במיוחד -

"כשהוא פתח את הדלת, הוא ראה אותי עם אחד הלקוחות שעשיתי בשבילם קמפיין".

- שתיקה.

"לא היינו בדיון עסקי, באותו רגע.. אתה מבין... " ואת תולה בי זוג עיניים שמבקשות לא לפרט יותר.

אני מסתכל עלייך, מנסה לדמיין את הרגע הזה, אותך עם הלקוח שם, את רועי, שלא הכרתי, נכנס לחדר ורואה אותך שם, שוכבת עם הגבר הזה. התחושה הזו עושה לי רע, סוג של התכווצות בלב, בכל הגוף, כאב גדול מדי .

"רועי לא אמר מילה, הוא הסתכל עליי מספר שניות, ישר לעיניים. וכשראה שאני רואה אותו, הסתובב לאחור ויצא".

אני מפנה מבט אל אלכס ויאנה שיושבים על הספה הזוגית מחובקים בשקט גמור. לפי המבט המהופנט של שניהם, אני מניח שגם בשבילם זו הפעם הראשונה שהם שומעים את הסיפור הזה. מדי פעם, יאנה מזילה דמעה ומנגבת אותה במהירות בגב כף ידה. אני מרגיש שהיא עדיין לא התאוששה מאירועי הסיאנס הטראומתי.

אני מחזיר את מבטי אלייך ומהנהן בראשי כאומר "תמשיכי".

"כשראיתי את רועי עומד שם, קמתי מייד,הנחתי עליי את השמלה כמו שהיא ורצתי אחריו החוצה, רק שזה היה כבר מאוחר."

אני רואה שקשה לך. את מדברת לאט, בוחרת מילים, שוקלת אותן בקפידה, מנסה לספר את הסיפור כולו ולחסוך בפרטים.

"ברגע שהוא יצא מחדר הישיבות רועי נכנס לחדר הסמוך של סמנכ"ל השיווק, הם היו באמצע ישיבה. יאיר, הסמנכ"ל ועוד שני משווקים. רועי עקף את שולחן העץ, פתח את החלון הגדול והעיף את עצמו בתנועה מהירה למטה, מהקומה ה 19, לרחוב.
תבין, הם ניסו לתפוס אותו אבל הוא עשה את זה כל כך מהר..."

ובמשפט הזה הפה שלך מתעוות בכאב ואני מושך אותך אלי, אל גופי ועוטף את גופך בין זרועותיי.. מעביר יד אל תוך שיערך.. ולוחש לך... "שששש, די - אני אוהב אותך"...

אחת בלילה. אלכס ויאנה קמים ללכת. את קמה איתם ואומרת: "יש לי מחר מבחן בכלכלה, אני רוצָה לקום מוקדם ולעבור על החומר, גם אני אלך עכשיו". ואנחנו מתחבקים חיבוק אחרון ואתם יוצאים. כולכם.
אני נשאר בסלון שלי, מפיל את עצמי על הספה הגדולה באפיסת כוחות. בוהה בכוסות הקפה הריקות, בצלחות העוגה, בוהה בקירות. המוח שלי רץ מהר מדי או שלא רץ בכלל. אני מרגיש את העייפות בולעת אותי לתוכה. ואז אני קם וניגש לחדר השינה שלי, מתפשט. רוח קרירה נושבת מהחלון הגדול שבחדר ואני ניגש אליו, מסיט אותו ימינה על מסגרתו עד שהוא ננעל ונשכב במיטה, פשוט איברים, חסר חשיבה. נרדם.

מראה שתי הצלליות האלו שריחפו על הקיר מולי עוד לא יצא מראשי.
החלון שנפתח קודם נסגר וננעל מעצמו, דלת חדר השינה שלי שנטרקה.

הרגשתי שמשהו עובר עליי, משהו לא הגיוני.
"אני צריך לשטוף פנים, לשתות משהו" חשבתי לעצמי.

קמתי והנחתי את ידי על ידית הדלת של חדר השינה. הידית זזה אך הדלת לא נפתחה. נעולה.
הורדתי בכוח את הידית בלחיצה אחת ארוכה ומצאתי אותה נתלשת מהדלת ונשארת לי ביד.
הרגשתי את מקדם הלחץ שלי מטפס שתי קומות בצעד אחד.
בעטתי עם רגל ימין בדלת, אחת ועוד אחת ועוד אחת חזקה באיזור המנעול. הדלת ניתקה מהמשקוף וניתזה ברעש גדול אל הקיר הסמוך.
רק עכשיו, כשיצאתי מהחדר, הבחנתי שוב בכתם הדם שחזר וצבע את התחבושת שנפרמה מעוצמת הבעיטות שהטחתי בדלת.

נכנסתי לחדר האמבטיה, נעמדתי ליד הכיור מתבונן ארוכות במראה. את העייפות בעיניים שלי לא ניתן היה לפספס. פתחתי את ברז המים בזרם קר חזק, שוטף, ממריץ את עצמי, את דמי. רוצה להתעורר...
ידעתי שהדבר שהכי מתבקש בשבילי עכשיו, כדי להתאפס, הוא קפה חם וסיגריה אבל התחבושת הפתוחה הפריעה לי.

פתחתי את וילון האמבטיה ואת ברז המים הקרים. שלחתי יד אחת להתיר את הקשר בתחבושת ואז הבחנתי שמשהו מוזר לי. בזווית העין שלי בלי להתכוון לכך ראיתי משהו לא מוכר. הרמתי את הראש לקיר האמבטיה ואז קלטו עיניי על הקיר את הכתובת הזו, הבוהקת, באותיות גדולות

שמרוחות בדם -

"תמות עכשיו".

הלחץ לפת את גרוני עכשיו. כל גופי התכווץ, מוכן לקרב, הרגשתי שהנשימות שלי מקדימות את עצמן.

"מישהו בבית, מישהו בבית".

רצתי לכיוון הסלון הישר לכיוון דלת הכניסה, מתעלם מהדם, מהכאבים, מהתחבושת שנגררת אחרי - הדלת היתה נעולה, מבט מהיר סביב אישר שגם התריסים בסלון ובמטבח נשארו מוגפים.

הושטתי יד לפלאפון שלי וחייגתי אלייך... ואת לא עונה...
שוב מחייג, את לא עונה...
ושוב -

ואז אני שומע אותך בקול אפוף שינה - "קרה משהו ?"
ואני מספר לך בקיצור נמרץ על הצלליות, על הדלת והחלון, על הכתובת הרשומה בדם.
וברגע שאת שומעת על הכתובת הזו את מפסיקה אותי וצורחת לתוך פומית הפלאפון שלך :

"רני !!! "

"צא מהבית !!! "

"צא עכשיו, צאאאאאא "

המשך יבוא...