היי לך.

כבר כמה פעמים אני מנסה לכתוב לך מילים, משום מה הן מעולם לא הצליחו להתחבר יחד למשו שניתן לקרוא.

בכל פעם שיש אירוע מיוחד, מועקת לב, צחוק גדול, אני מנסה לכתוב לך, לספר לך ולא ממש מצליח לי, אולי הפעם ייצא משהו קריא...

הלכת לך.

השארת אותי כאן.

למטה.

בקשתי ממך להישאר, אמרתי לך שאני עוד צריכה אותך, שיש לי עוד הרבה מה להגיד לך, 

לחוות איתך לעשות איתך לתכנן איתך, מה את הולכת לי ככה?

ביום שהלכת היה חם, חם מאד.....

עמדתי לידך, הסתכלתי עלייך.

כבר מזמן לא היית מה שהיית.

היית רק עטיפה של משהו שפעם היה מלא והפך להיות ריק, וואקום.

הסתכלתי עלייך,

הסתכלתי דרכך,

חיפשתי אותך,

את כבר לא היית שם, היית כבר בדרך החוצה.

הרגשתי שאת מחזיקה לי עדיין את היד, אחיזה חזקה אך רפה, אחיזה החלטית אך מעט חוששת...

ביקשת שאתן לך ללכת, ביקשת ככה בלי מילים.

אני לא רציתי למרות שידעתי שאין לי ממש מה לומר בעניין,

כי את כבר החלטת, את כבר הלכת.

אני יושבת מולך בחלום מדמיינת שיחות שלנו,

מדמיינת בשורות שאני מבשרת לך, מדמיינת אותנו מטיילות יחד ברחובות תל- אביב, "סיבוב ויטרינות" קראת לזה...הכי שווה היה לעשות איתך "סיבוב ויטרינות" תמיד קנית לי דברים שווים כאלו שבעיניי היו מותרות ובעינייך היו הכרחיים למצב הרוח הטוב..מי בכלל יכול היה להתווכח איתך?

אם רק הייתי יכולה לחבק אותך שוב כמו שהיינו מתחבקות פעם..

אין לך מושג כמה חסר לי החיבוק שלך, המילה שלך, המבט שלך....

להיות כאן בלעדייך קשה לי מאד, יש מצבים שאני יודעת שאם היית הכל היה נראה  אחרת, לגמרי...

גם עכשיו כפי שאת רואה, המילים יוצאות בפרץ שכזה שאין לי עליו שליטה בכלל,

לא ממש ברור לי אם אפשר לקרוא לזה מכתב כי מכתב בדר"כ מסתיים וכאן אין לי מושג אם אפשר לסיים בכלל, יש לי כ"כ הרבה להגיד לך, לפעמים אני מקווה שאת מרגישה אותי ויודעת גם בלי שאגיד את מה שעובר עליי.

אני מתגעגעת אלייך.

מאד.

זהו.