עוברת בין החנויות, בין האנשים, מסתכלת ולא רואה. מרגישה שהעיניים שלי מלאות דמעות אבל יודעת שזה הלב. הייתי חייבת לצאת, לזוז, להבין, לעשות משהו. ברחוב הרצל אני מרגישה קצת כמו באירופה עם האפרוריות של לקראת ערב, המעיל הארוך, החנויות הישנות והעצב שלי. זה קצת מנחם, התחושה שאני תיירת בחיים של עצמי. לאט לאט תמונות היום-יום מצליחות לחלחל. הנחות ענק פה, סוף עונה שם. אני מעיפה מבטים ויש כמה דברים מזמינים אבל אני לא מסוגלת כרגע להחליט, לאהוב. ובכל זאת התעכבתי ליד צעיף צמר אחד שהיה מאוד נעים למגע. רשמתי לי לחזור אחרי המבול. זה קצת מנחם, להבין שיש אחרי המבול.  

צמד המילים "סלון שושי" קופצות מולי ואני מבינה מה אני צריכה לעשות. השיער הזה, הפרוע, הארוך, היבש, המפוצל, השיער שהולך איתי כל כך הרבה שנים, פתאום מעיק עלי כל כך. רוצה לחתוך. רוצה להתחיל מהתחלה.

שושי לא היתה שם. היה רק מתלמד בן שמונה עשרה עם תספורת מזעזעת. הוא אמר שיש לי מזל, שאצטרך לחכות משהו כמו חמש דקות. יש לי מזל..."לאישה", רכילות, לא לחשוב, לברוח. פתאום אני נזכרת בבוקר שישי, בעיר שלו. "אולי אסתפר קצר?" שאלתי בחיוך. הוא עיווה את פרצופו "לא נראה לי שכדאי, יפה לך ארוך" אמר ולא הביט בי. "אבל לא ראית אותי עם קצר" הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת. אני נכנסתי למספרה הראשונה שראיתי. הוא משך אותי משם. "את לא רצינית!" "למה? נמאס לי כבר מהשיער ובא לי שינוי, מה אתה כל כך מפחד? שאני לא אהיה יפה בקצר?" "תעשי מה שאת רוצה, אבל תלכי למישהו שאת מכירה, את מוכנה לתת לסתם ספר לעשות לך את זה?" בעיקרון כן. אבל נורא פחדתי שלא יצא טוב ואז תהיה תחושה של "אמרתי לך" באוויר. אז ויתרתי. זה היה כל כך מזמן. איך שכחתי מזה?

המתלמד עם התספורת אמר שתורי. "קצר" אמרתי כשהתיישבתי בכיסא. "מה, קארה?" "לא, אני רוצה ממש קצר". הוא הסתכל עלי ואמר שהוא לא ממליץ על קצר ומאוד הולך היום קארה מדורג. התעלמתי מהעובדה שהוא מתלמד בן שמונה עשרה עם תספורת מזעזעת שכנראה יודע לעשות רק קארה מדורג ואמרתי לו שאני רוצה קצר. טוב... הוא עשה פרצוף של "במקרה הזה הלקוח ממש לא צודק" וחתך לי את כל הקוקו בבת אחת. השערות שלי התפזרו על הרצפה מתחתי, התבוננתי בהן ופתאום התחשק לי לאסוף אותן אלי. עוד שערות הצטרפו אליהן ועוד שערות, הכל קרה נורא מהר. הוא הודיע שסיים והלך להביא מראה קטנה. הרכבתי משקפיים. זה באמת היה מזעזע. קצר בלי רגש ובלי טיפת כשרון. הוא הסתכל עלי בפרצוף של "אמרתי לך".  

הדמעות עמדו לפרוץ החוצה, מלמלתי תודה, שילמתי ויצאתי.

הרגשתי לבד והיה לי קר בעורף ובכלל.