אחרון החבר'ה מתחתן. חבר'ה. מונח אמורפי. שנים הייתם אחד בתחת של השני, שנים ארוכות לא פחות הסתפקתם, במקרה הטוב, בטלפונים מנומסים. מתחבקים, מעיפים צ'אפחות, בוחנים תמונות של תינוקות שכבר הגיחו, וממששים בטנים הריוניות. "אז מה אתה עושה"? שואלים אותך. "סיפור ארוך", אתה עונה, מפר את כללי הטקס. "בואו נפרק איזה שוט שיבאס".

על הדרך פוגשים את אמא של נ', שהיום הוא קליבר רציני בצבא. היא גאה בו. בטח שגאה. גם אנחנו. שותים עוד שוט, שותקים קצת. פעם היו לנו הרבה יותר נושאי שיחה - והרבה פחות שתיקות למלא. 

ד' מגיע ב-23:30.  אתה אוהב אותו, אבל הוא הפך, בעקביות, לזכרון עמום. איש מיוחד. הלך תמיד נגד הזרם. אמן בנשמה. חרש חצי עולם עם אפס כסף - וטונה ביצים. מחצית מהחוויות שצבר יכולות לפרנס ספר הרפתקאות מטורף. הוא אוסף את השיער הארוך שלו לקוקו, ומעביר יד בזקנו. "אני קצת כועס עליכם", הוא מודה. "סובבתם לי את הגב. יצאתם חארות". אחר כך הוא מוציא סיגריה, שגם אתה וגם הוא יודעים טוב-טוב מה יש בתוכה, ומפריח טבעות אל תוך הלילה. לך תסביר לו שאתם חלק מעולמות שונים בתכלית. שתהום בלתי עבירה מפרידה ביניכם. שאי אפשר לגשר עליה יותר. אתה מראה לו תמונה של בתך הבכורה. הוא בוכה. "אני לא מאמין שיש לך ילדה", הוא ממלמל. אתה גומע עוד שוט. גדול עליך פרץ הרגשות הזה. עכשיו שניכם מסטולים – אבל במובן הטוב של המילה.

הדודים והדודות הלכו מזמן, והתקליטן מפוצץ את המוח עם טראנסים מטורפים. לא בא לך טוב, העניין הזה. היית מת לעוד שוט, כזה שיהפוך את הרגליים לנימוחות ויעשה SHUT-DOWN  לכמה סינאפסות, אבל אתה מתאפק. מחר בשש וחצי השכמה. הילדה צריכה לקום ולאכול.

א' עומד להיות אבא. אתה מספר לו כמה זה מדהים ועצום, ומתקשה למצוא מילים כדי לתאר את התחושה. "זה לא בגלל שאני מסטול", אתה מתנצל. "זה כן", הוא מחייך ומפרק עוד כוס יין.