ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
היום היתה זו הפעם השנייה. פגישה שנייה בשבילי. הפעם הראשונה שבה פגשתי במלאך המוות פנים אל פנים היתה כשאבי נפטר, יומיים לפני יום כיפור, ב-ז' תשרי התשס"ו. לא הספקנו להגיע אליו בזמן, כשעוד נאבק על חייו, שכבר ברור היה מזמן שאין להם סיכוי להימשך עוד זמן רב. היו לו גידולים ממאירים בכל גופו. גם במוח. הוא כבר לא היה קשור למציאות. "תיקח אקמול", אמרו לו כשהתחילו הכאבים הקשים. ואחר כך נתנו לו "אלגוליזין", והותירו אותו נאנק מכאבי תופת. "כמו אקמול לסרטן", אומרים. זה לא מצחיק. זו המציאות. ניסויים עשו עליו. כימותרפיה רשמו לו, לאיש בן ה-91, שאמנם היה "עשוי מחומר טוב", כמו שאמר הרופא שניתח אותו בניתוח המעקפים השני, בגיל 86. לאבא שלי היה שיער שחור על ראשו ביום מותו. בלי לצבוע. חומר טוב, כמו שאמר הרופא. אבל כשנתנו לו את התרופות הכימותרפיות שהיו אמורות ל"רפא" את הסרטן, ש"אפשר היה לחיות איתו, כי זה סרטן קל", כמו שאמרה הרופאה שטיפלה בו, הם הרסו את החומר הטוב ואיפשרו למוות דריסת רגל בחדרו של אבי, הרבה יותר מהר מכפי שהיה אמור לבקר בו. אבא החזיק מעמד עוד כשבועיים וחצי אחרי שכבר היה ברור לי שהוא עומד לסיים את חייו. שבועיים וחצי של יסורים קשים מנשוא, ורק לקראת הסוף העניקו לו את ההקלה שבמורפיום. הוא עוד הספיק לומר לי: "אני אוהב אותך", וגם לבעוט באחות, ברוב זעמו. איש כעוס היה. כנראה כעס על ריבונו של עולם שהשאיר אותו בחיים כל כך הרבה שנים. ביום שישי בבוקר, יומיים לפני יום כיפור, הגענו לראותו בפעם האחרונה. כבר היה מאוחר מדי. ואז פגשתי במלאך המוות בפעם הראשונה בחיי, מקרוב. הוא השאיר את אבא שלי עם פה פעור לרווחה, כאילו צעק ברגע האחרון לריבונו שיפסיק כבר להתעלל בו וייתן לו ללכת. ככה למדתי לדעת, שלמוות אכן פנים כמו בסרטים.
* * *
והיום היתה הפעם השנייה. אמא נמצאת ב"מוסד סגור": בית חולים למקרים קשים. בחדר האוכל אוכלים עם זונדה, עם צינורות חמצן, עם אינפוזיה. מחזה מרהיב לכל שוחר דרמה. אמא שלי יושבת עם הפנים לקיר, כשהיא מסוגלת לשבת. עוקבת-לא-עוקבת אחר הנעשה בחדר, צופה-לא-צופה בטלוויזיה. היא עדיין מתקשרת, צלולה למחצה, יודעת באיזה חור מחורבן היא נמצאת, מודעת למצבה האומלל. לחדר שלה מכניסים חולים קשים הרבה יותר ממנה. גופים במצב של גסיסה. במהלך השבועיים האחרונים היא "איבדה" כבר שכנה אחת לחדר. לא שהיו להן יחסי שכנות טובים אם בכלל, אבל אפילו גוף חי למחצה עדיף, אולי, על מגורים במחסן עם חלון, שאליו מכניסים מיטות ריקות, הליכונים וטלוויזיות שבורות, ובו "מספקים את צרכיה" הגופניים, בלי לדאוג לשום סיפוק אחר. אמא שלי שוכבת שם ובוהה בקיר, כי אין משהו אחר לבהות בו. היום, כמו בכל יומיים, הגעתי אליה כדי לבהות בקיר יחד איתה. בין בהייה לבהייה גם שוחחנו קצת. העבירו אותה למיטה אחרת. במקום "שלה" הציבו את מיטת שכנתה, שלא הראתה שום סימן שהיא מעוניינת בתקשורת מכל סוג שהוא. חשבתי שהיא ישנה, השכנה. אני הרי לא כל כך מודעת לסביבה. אני הרי כמעט עיוורת, וגם כבדת שמיעה. אני בקושי רואה את הראש של אמא על הכר. לוקח לי זמן עד שאני מצליחה לאתר אותו, ובתוך הראש שלה לוקח לי עוד זמן למצוא את הפה שלה, כדי לשים את הקשית לתוכו, שתוכל לשתות , או את הכפית, כדי שתוכל לאכול. ישבתי והבטתי באמא. היא היתה אחרי כמה הקאות. הארון היה מלא כביסה מסריחה. הם אפילו לא טורחים להכניס את החולצות עם הקיא, השתן והצואה לשקית. סתם משליכים אותם לתחתית הארון. שאני אכבס. אז הבטתי באמא, וניסיתי לרומם את רוחה בסיפורי חדשות מהנעשה בעולם, ובכלל. ולא היה הרבה על מה לדבר. והשתרר שקט. עובדת כוח-העזר נכנסה. "למה העברתם את אמא מקום?" שאלתי. "זו צריכה חמצן וזו צריכה חמצן, אז חיברנו את שתיהן למקום אחד", היא אמרה. "יש כבל על הרצפה, תיזהרי". שעה קלה חלפה. עיניי נדדו ממקום למקום ונחתו על מיטת השכנה. אפילו בעיניי הסומות למחצה היא נראתה מוזר. משהו לא היה בסדר. התקרבתי. העיניים היו נעוצות בנקודה כלשהי בקיר. הפה פעור. כמו אבי במותו. כמו כל הגופות שתמיד ראיתי בסרטי המתח והרצח בטלוויזיה ובקולנוע. לרגע לא קלטתי. לא הייתי בטוחה. האם אני אכן רואה את מה שאני רואה? נופפתי בידי מול עיניה. אין תגובה. הרי היא צריכה חמצן, לא? כך אמרה כוח העזר! אצבעי לחצה על פעמון האזעקה האדום. ארבע באו במרוצה, ונעצו עיניים באישה על המיטה. לא באמא שלי. "הגברת הזו בחיים?" שאלתי. "את בכל זאת רואה משהו, נכון?" שאלה-קבעה אחת מהן. כן, אני עדיין רואה. ראיתי את מלאך המוות בעיניים. בעיני האשה שעל המיטה. בשקט-בשקט הוא בא, לא הרגשתי אפילו, לא שמתי לב לנוכחותו. הוא לא טרח לומר שלום. רק עזב ולקח איתו עוד נשמה עלומה. אפילו לא ידענו את שמה.
|
קוכליאה
בתגובה על משפט קצב: האמנם השופטים מרוממים מעם?
טומי טומי
בתגובה על עבריין סדרתי
אישה1
בתגובה על תעלומת הרצח במרפסת הסגורה
כמעין המתגברת
בתגובה על פעם הייתי בתימן
ליריתוש
בתגובה על פריצת דיסק
צלף
בתגובה על המדרכה של אמ'שלו
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (17)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה על ביקורך והזדהותך.
מזעזע עד כמה שזה מדוייק
וכואב
עידית
לשלום,
כל הכבוד לך על הטיפול המסור בבני משפחתך!
כן ירבו כמוך.
והלוואי שיכולתי לטפל בעצמי באמי החולה, אך נבצר ממני בשל מצבי האישי.
מי שהשליכה לעת זיקנה היה אחי, בנה, שהיה "עסוק מדי" לטפל בה.
ואתה צודק במאה אחוזים - זו הדוגמה שהוא נתן לבניו, ואין לי ספק שגם הם ישליכוהו לבית אבות ויגידו כי הם עסוקים מדי לטפל בו...
מאחלת לך כי יאריכו ימיך בבריאות ובאושר ולא בחולי ובאומללות ובסבל, כפי שהיו מנת חלקה של אמי האומללה, שקצרה ידי מהושיעה.
כל טוב.
אכן. צער גידול הורים .
לזרוק אותם לבתי אבות מסריחים ועוד לחשוב שעושים להם טובה בזה שבאים לביקור .
האם זה החינוך שקיבלנו ? האם את החינוך הזה נעביר לילדינו ?
כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך . כך נכתב בתורה .
מה לא הבנתם כאן ? איך יאריכון ימיך ?
הטיפול האישי בהורה הזקן ע"י בנו או ביתו, כלתו או חתנו, זו הדוגמא הטובה ביותר שיש לתת לילדינו וללמד אותם איך להתנהג אלינו כאשר אנו נגיע למצבם של הורינו . ונגיע . כי זו דרך החיים מלידה ועד המוות .
טיפול אישי באב או אם הנזקקים לעזרה בעת זיקנתם , היא בעצם אמירת התודה להם על שדאגו למזוננו, לבושינו לחנכנו ולגדלנו כבני אדם נורמטביים ככל יכולתם ומירצם .
אז... במקום לתת להם ולנו את הכבוד בטיפול בהם, אנו "זורקים" אותם לבתי כלא הנקראים "בתי אבות" . אז טוב. נבוא לבקרם פעם בשבוע .
אז רבותי זורקי ההורים .
אם את זה לימדו אותכם הוריכם, תארו עכשיו מה למדו ילדיכם מהתנהגותכם .....
באשר אלי ... אל דאגה .
אני טיפלתי 4.5 שנים באימי החולה כאשר הרופאים בבית החולים נתנו לה מספר קטן של חודשי חיים בעיקבות וירוס קטלני שפגע בה .
כיום אני מטפל בביתי בחמותי בת ה-94 שהפכה לסנילית בזמן שהתגוררה בבית אבות מוגן ומפואר . ושעברה לשם מרצונה לפני כ-13 שנה . ולאחר היותה סנילית חשתי בחובה להעבירה לביתי ולא למוסד סיעודי היעיל ככלא .
זו הדוגמא שאני נותן לילדי .
בכבוד רב
שלום הלוי .
ויקי,
מזדהה איתך.
תודה על מילותייך.
כל טוב.
מאיה,
תודה,
מכל הלב.
מחבקת בחזרה.
דינה
תוכן מרגש ביותר למרות שזה חלק מהחיים
כמו כן גם אני ישבתי ליד אימי כאשר היא נתנה את נשמתה לבורא
ברור שאין אנו יכולים לראות את מלאך המוות אבל אנו חשים אותו ברגע שהאדם נותן את נשמתו לבורא
לצערינו
שולחת לך חיבוק אוהב
מקווה שהוא יתן לך קצת כוח,
חיבוק,
מאיה.
תודה, ידידיי.
כבר עבר זמן, ולצערי נדרשתי לחזור לסיפור הזה בגלל מעשים מכוערים של אחד, הנוהג לשאוב "רעיונות" לסיפוריו העלובים מפוסטים של אחרים.
דווקא את החוויה הקשה הזו הוא בחר לעשות ממנה סיפור זול.
שלא תדעו צער כמו שלי.
דינמיקה, זה בהחלט עצוב וטראומתי מה שחוית,ישנם מצבים שחבל להחזיק חיים של מישהו
בעזרת מכשירים, ואפשר לחסוך סבל מיותר מהחולה , וסבל עוד יותר מהמשפחה, ברגע שיודעים שהמצב לא ישתפר,
והוא כבר מספיק רע גם ככה , יש לסיים את העניין בכבוד.
שיהיה לך שבוע טוב.
סיפור כואב...ועצוב
ומעלה הרבה תהיות ושאלות של קיום..
ועוד שאלות...על טיפולים בחולים...
והעיקר! איך מעבירים את החיים האלה
בכבוד...באהבה...בשמחה...במחילה..
ואת, שראית ועברת כול כך הרבה בחייך
ועם אובדן של הקרובים ביותר אליך...
מאחלת לך...הרבה טוב.
מה שיש לי לומר
מה שיש לי לומר זה מעט מילים והרבה כאב
שמעתי, הבנתי חלק, אין חדש תחת השמש.
יש לכך הרבה סיבות. ברוב המקרים עובדי בתיה"ח ובתי האבות הם עובדי קבלן עם שכר מינימום זעום, ממורמרים ומתוסכלים, שמוציאים את זעמם על החולים, וזו התוצאה.
וישנה גם המנטליות שיוצר רוב של עובדים יוצאי חבר העמים במקומות הללו, של הלשנות והפחדות.
וישנה קהות רגשות אחרי עבודה קשה עם הפרשות, זבל, רחצות, הלבשות, האכלה וכו' - עבודה שחורה שישראלים לא מוכנים לעשות.
ומי שנופל קורבן לכך הם אבא שלכם, אמא שלכם, כל הזקנים והזקנות שלנו, שלא רציתם לטפל בהם בבית והשלכתם אותםם למוסדות, כדי שאותם מתעללים "יטפלו" בהם.
אכן, ככה הם "מטפלים" בהם.
כמו שהעידה עובדת בית האבות בשידור של יוסי סיאס.
מזעזע.
מתוך יוסי סיאס ( 29/07/2008 )
המאזינה, שעובדת בבית אבות, מגוללת סיפורי זוועה על ההתנהגות של העובדים לחולים במקום בו היא עובדת שנמשכים גם לאחר שפנתה ודיווחה לאחראים.
זה תוכנית רדיו מוקלטת של יוסי סיאס - אני לא שמעתי אותה כמובן וגם את לא - אבל כול שומע יכול לשמוע את ההקלטה בקישור.
http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=EIFJDG&c41t4nzVQ=EI
מי כמוך, שעברה את החוויה הקשה הזו, יכולה להגיד כך.אני מודה שחטפתי צמרמורת ותחושה ממש מבעיתה - אולי באמת מפני שמעולם לא...סביר להניח שגם זה יקרה יום אחד, עם כל הנסיונות לברוח מחשבתית מזה.
על מצב אמך, אני רק יכולה להגיד שיש פה שאלה חשובה כל כך:
כמות החיים התארכה - אנשים מגיעים לגילאים מופלגים- אבל איכות החיים? זה סיפור אחר.
את מוזמנת לכתוב על זה, אם תרצי, להביא את שני הצדדים וגם יותר שיש בסיפור הזה.
משוכנעת שרבים רבים מתחבטים בסוגיה הזו, בדור בו אנשים בגילאים שלנו מגדלים את ההורים, בזמן שהם עדיין מגדלים את הילדים שלהם עצמם, שמסרבים להתבגר.
תודה, ליריתוש. המוות הוא חלק מחיינו, זה לא כל כך נורא כפי שזה נקרא. מה שנורא הוא מצב אמי האומללה, ועל כך באמת אני מבכה.
נורא, נורא, נורא....
אני לא יודעת האם הייתי עומדת בזה....
תבורכי שלכל הפחות את מנסה להעניק לאמך מעט צלם אנוש.