בשבוע שעבר הייתי בארץ. ראיתי את הגרפיטי בשדרות רוטשילד וצילמתי.

את הכותרת ראיתי תוך כדי נהיגה אז לא יכולתי לצלם.

בדיוק היום התפרסמה כתבה בעיתונים באנגליה שהמצב הכלכלי באנגליה הוא "סרט אימה". הישראלים חיים בטלנובלה אחרת לגמרי. רוויה יצרים ורגשות, עם מעט היגיון.

עכשיו כבר הסתיימו החגיגות בלבנון ויבשו הדמעות בישראל ואפשר להסתכל אחורה על מה שקרה. כל כך הרבה נכתב ונאמר על המלחמה ואין לי כל כוונה לחזור על מה שכל הפרשנים המלומדים אמרו.

אני מתעניין בנקודה קטנה, בהתעסקות האובססיבית של הישראלים בגופות, מוות וטומאת המת (מקווה שיום יבוא ואפרסם ספר על חוליות הקבורה של הרבנות הצבאית במלחמת יום כיפור). זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה כבר ידעו שגולדווסר, מפקד הג'יפ, נהרג. לגבי רגב, הייתה סבירות גבוהה מאוד שלא נשאר בחיים.

אבל בישראל, כמו בישראל, לא מתעסקים עם עובדות. נתנו לציבור את ההרגשה ש"צריך להחזיר את הבנים הבייתה" במקום לומר את האמת. שיהיה ברור, אני מאמין שעדיין היה נכון לעשות את העסקה גם אם היה ברור לכולם שהם מתים.

בינתיים נאסרללה מספר לישראלים שיש לו חלקי גופות ואף מפרסם מה בדיוק יש ברשותו. לא צריך להיות מומחה גדול למנטליות הישראלית.

 מי שעוצר חפירות של כבישים בגלל שרידי עצמות מלפני אלפיים שנה, מי שמשתולל ברחובות בגלל שרוצים לנתח גופה, מי שמקים כבישים נפרדים לכוהנים, ומי שעדיין מתלבט האם נכון לתרום איברים, אותו אחד ישלם הרבה תמורת החללים שלו או חלקים מהם.

למה?

ככה.

ואם יש מי שמוכן לקנות אז תמיד תמצא מי שמוכן למכור.

לא מצאתי בשום מקום בעולם התעסקות כל כך מפורטת במוות ובטומאה של המוות ומה צריך לעשות בגופה של המת. אפילו לשרוף אותה אסור. וגם לקבור בקיר, כמקובל בשאר ערים בהן אין מקום לבתי קברות, אסור.

הבעיה שהישראלים לא חושבים ולא מסוגלים להסתכל על עצמם במראה. כשרון ארד נעלם מישהו לקח החלטה לחטוף את דיראני. כשחיילינו הגיבורים חזרו איתו לישראל, אף אחד לא אמר לעצמו שאנחנו מזמינים את החטיפה הבאה. והמחיר לעולם לא יהיה סימטרי. כדי לקבל מידע (לא גופה, לא אות חיים, רק מידע) צריך להביא לפה בכיר בחיזבאללה. כדי להחזיר אותו הם יכולים לחטוף חייל, כל חייל שמפטרל על הגדר ולקבל תמורתו את דיראני.

למה?

ככה

במקביל, הרב הצבאי הראשי לא מסוגל לסתום את הפה ומשתף את הציבור בישראל במצבם הקשה של הגופות ובקושי בזיהוי שלהם. למה צריך לדעת את זה? אבדו לגמרי כל שיקול דעת? חייבים לפרסם את הכול?!?

הרבי מקוצק היה אומר: לא כל מה שחושבים צריך להגיד.

ולא כל מה שאומרים צריך לכתוב

ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס.

.