כשהיינו קטנים, הדביקו לנו המורים בבית הספר,

כוכב של זהב בשוליו של מבחן מוצלח.

הייתי מקלפת אותו בזהירות, משגיחה על כל קו ותפר,

ואוצרת אותו אל חיכי, כאילו היה מטמון יקר.

וכשגדלנו והתאהבנו ראינו "כוכבים בעיניים".

ובטלוויזיה, מדי מחצית השנה, נולד לנו כוכב חדש.

בסלקום לימדו אותנו ש"בשבילי הכוכב זה אתה".

וב- the marker café מחלקים כוכבים לכישרון כתיבה.

נדמה כי כל חיינו מוקפים בכוכבים,

הם ניבטים אלינו מכל פינה ומלווים כל צעד.

ולכל אחד ולכל אחת משאלת לב מוצנעת,  

את חיי הכוכב להבין ולדעת.

ורק הכוכבים ממעל,

מתבוננים מטה אל בני האדם וחושבים,

מדוע זה פיתחו בני בלי הדעת,

אובססיה מרה לכוכבים?

הן אנו, כל כולנו, רגבי אדמה וסלע,

מנצנצים באורו החיוור של ירח, ואין בנו דבר.

נעוצים בשמי הלילה ומזהירים בבדידותנו,

האם זהו רצונם? לחיות כך בבדידות מזהרת?

ולהיות מורמים מעם?

להתבונן מטה ללא כל יכולת להתקרב ולגעת?