הייתי עולה לרגל לירושלים.  נכון, את המסע הייתי עושה בפז'ו שלי אבל בכל זאת היתה זו עליה לרגל טקסית וקדושה אשר הדירה שינה מעיני לפחות לילותיים לפני שהתרחשה.

יומיים קודם הייתי נוסעת לשוק, קונה עגבניות ובצלים, תפוחי אדמה וחצילים, קישואים וסלרי וגזר והררי פטרוזיליה וכוסברה. למחרת, מיד אחרי שלקחתי את הצעיר לגן, נכנסתי למטבח כמו לשדה קרב- רשימת משימות על הלוח ואחת אחת אני כובשת אותן: מוסקה ומרק בצל, עוף בקישואים וירקות מוקפצים, לביבות תפוחי אדמה, רוטב עגבניות ורוטב ירוק, אורז עם שקדים ונזיד עדשים. לא היה זה הטיפול הרגוע והאוהב שנהגתי להעניק לירקות שעלו על קרש החיתוך שלי, כי אם שחיטה קפדנית ומדוקדקת, הכל קצוץ ופרוס למופת כמו פלוגת חיילים העומדים למסדר.

אחר כך, בערב, אחרי שהשכבתי את הצעיר לישון, ארזתי הכל בכלים מרובעים, ערימות, ערימות, מגדלים, מגדלים.

השכם בבוקר, אחרי לילה קצר ולבן, הכל לתא המטען והנה אני מוכנה לדרך: עולה למזבח -לירושלים.

שם בדירה הקטנה, הפיליפינית היתה פותחת לי את הדלת, צועדת לפני אל המטבח כמו מצביא מנצח החוזר מהחזית ופותחת את המקרר להראות לי כמה הוא ריק, כמה הוא מצפה.

עוד בטרם העמסתי את המגדלים לתוך המקרר היה קולה עולה מן הסלון ואחריו בת-הד קלה, להשמיע לי את החלל שנפער בה: "זו את יקירתי?"

הלכתי בעקבות ההד אל הכורסא בה היתה שקועה, נוראית בשבריריותה, נשקתי על לחיה, לחי קטיפה קמוטה.

"מה הבאת לי?" היתה שואלת וניצוץ חמדני של חיים היה נדלק בעיניה שהשלימו עם החושך הקרב. 

"אוי, חבל, דווקא היום התחשק לי פסטה עם בשר"  אמרה בערגה ואני הפשלתי שרוולים ושוב הסתערתי על המטבח להכין בדיוק את מה שהיא התכוונה. בעצם, שתינו ידענו שהיא רק תטעם ולא יעמוד לה כוחה לאכול אפילו מנה קטנה אחת. היא רק רצתה לשמוע את הרעש הזה של כף בוחשת בסירים, של החיים שהיא יצרה, ממשיכים וזורמים.

 ואני, אני הייתי מוציאה את כעסי על העגבניות המאדימות תחת סכיני, ממליחה בדמעותי את מי הבישול הקוצפים ופורקת את אין-אוני על נתח הבשר שהלך והשתטח עם כל מכת פטיש שהנחתתי.

ובערב, אחרי שנרדמה, הייתי נכנסת לפז'ו ונוסעת כל הדרך עם חלונות פתוחים כדי שהרוח תנער מתוכי את מה שלא שייך לי: את העצב והכעס והרחמים ואת הניחוח המתוק מנשוא של המחלה. 

בבית, הייתי לוקחת את הצעיר הישן  ומצמידה אותו חזק לחזה שלי שהולך ומתרוקן מהחיים שלה.