..נשוחח קצת על שפה חזותית
למה? כי זה חשוב.
לומדים את זה.
זה התדר הנכון. כן.
קליק כזה על הערוץ.
זה כיף. אני מבטיח.
אחרי שהאקדמיה העריכה אותי בציון מחפיר.
בדיוק בקורס הנושא את אותה כותרת.
חשבתי לפצוח בדיון. אולי בשיח-רור.
למרות הכל למדתי.
אז,
הנה.
שאלה:
מדוע אנחנו זוכרים רק חלק מהגירויים החזותיים שאנחנו נחשפים אליהם?
(אם זה יהיה מחפיר ואני אגלה שאני שוב מדבר אל עצמי אני מבטיח לשפוך את כל האינפורמציה מהקודקוד)
בחיי.
העיניים בראש שלכם מחוברות למוח ובלעדיהם ובלי האור המוחזר אי אפשר בכלל לחוות גירוי חזותי.
(אי אפשר להתרשם....)
אוי זה נורא מעניין
נצא לשנייה מהעניין: נושא מעניין מתרחצים ומתרחצות, המון ציירים מתעסקים בנקודת המפגש הזאת בין המתרחץ לפעולה עצמה (ההכנה לרחצה,הרחצה) בין המתרחץ ולטבע ליחס בין המתרחצים לבין עצמם ולגופם, נקודות היחס רבות ומאפשרות לאמן/מעצב לייצר מיקוד לפי היחס אותו הוא בוחר להבליט (?)
אז....
נמשיך. קיימות תיאורית חישה לגבי העיניים. למה תיאוריות?
אני חושב שהעובדה טמונה בעובדה שהעיניים הם חלק בלתי נפרד מהמוח, הם חלק פעיל ממנו, העיניים נשארות באותו גודל מלידה ועד מוות. והם בעיני מהוות את החלק החמקמק בין החומר לרוח, בעין מתבצעת ההתמרה של האור החודר למידע אותו רק המוח יכול לתרגם.
מה נשאר? מה מגיע למוח?
***
לילי אומרת נכון שהיא אומרת למה?
***
תיאוריות החישה הקיימות הם גשטלט,הבנייתית,סביבתי.
גשטלט: בגדול העין מעדיפה לקלוט את השלם על חלקיו.
בגשטלט קיימים מספר כללים שגם עליהם נוכל להתווכח
אנחנו מעדיפים לראות אובייקטים כשייכים לקבוצה מאשר אובייקטים שונים כשייכים לקבוצה .
אנחנו מעדיפים אובייקטים קרובים כקבוצה ולא כאלו שרחוקים.
אנחנו מעדיפים את זה שיש לו המשך הגיוני מאשר זה שאין לו המשך הגיוני.
העין מתייחסת לגורל המשותף של הקווים כבעלת משמעות רבה יותר.
איננו יכולים לראות את המציאות בכלל ללא הבחנה בין כלל לרקע. הבנייתית:
הגירוי צריך להתאים למצבנו הנפשי, כך נזכור אותו.
סביבתית:
הסביבה המכילה את האור משפיעה על האובייקט ועל הדרך בה הוא נקלט.
(אוי זה מעניין)
זה לא תפוחים זה גשטאלט אני אומר לך! ישר זרקתי לאוויר את הריבוע של אוראנג'. כן הכתום (לא אני לא חושב שזה מסמל ידידות)
נחזיר את קזימיר מלביץ ואת הציור שכולם מכירים. נראה מצויין. נראה מלביץ.
זכיר?
***
מה בין תפיסה לבין בחירה. אני רוצה להרחיב, ככה זה שעצבניים בסוף מתעייפים.
מחר.
|