מבחן ההכתרה כשהיה אִﬞידוֹהִילְנַאמִי (אידוהילנאמי הפעוט נולד בשנה בה נוצרה השמש הראשונה על ידי אימו. המלך רינור מאלוג אינהילנאמי היה אחי אימו אך בשל חיבתו הרבה למלך, נהג אידוהילנאמי לכנותו “אבא”. המלך לא אהב את הפניה הזו וכפה על סוסיו לצעוד בזוגות.) בן ארבע רצה אביו, רִינוּר־מַאלוׁג־אִינָהִילְנַאמִי, מלך ארצות הקטרקט (בשל מחלת עיניים מציקה שינה המלך את שם הממלכה לארצות הקטרקט הרחוקות. לפני פרוץ המחלה היו הארצות קרובות יותר.) הרחוקות, לנסותו בהגיונו ויכולתיו, כדי להכריע האם יוכל אִﬞידוֹהִילְנַאמִי הפעוט לרשת אותו כשימלאו לו ארבעים (ארבעים מופיע לרוב אחרי המספר שלושים ותשע אבל לא תמיד. אצל נשים רבות הוא ממשיך להופיע גם אחרי ארבעים ושלוש וגם אחרי ארבעים ושבע. אצל אחדות גם אחרי חמישים, ממש מדהים!) וארבע שנים. כך היה מקובל בארצות הקטרקט הרחוקות, היורש את המלך חייב להוכיח יכולתו כבר מגיל צעיר. ישב המלך חמישה ימים ושני לילות עם מיטב יועציו ועם אופה־העוגיות־החביב־עליו, והחליטו היועצים שיש לשים את הרך למבחנים שלושה. יעצו ועשו. הלך המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי אצל בנו ואמר לו את דבר המבחן הראשון. על הילד לשהות ארבעים יום ללא מזון על ראש ההר הקפוא קוֹרְלִינוֹרָאם (ההר נקרא קורלינוראם על שם האחים קורלינו וראם, מבית חנון. שני האחים עסקו בחיפושים אחר דברי עתיקה יקרי ערך, ושארית החפירות יצרה את ההר הגבוה בממלכה. זו הסיבה האמיתית, נשבע לכם!). היה ושרד הילד את ארבעים הימים ישוב לביתו ויעמוד למבחן השני. וכך היה. הניחו משרתי המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי את הפעוט בקצה ההר הקפוא קוֹרְלִינוֹרָאם, אבל לא ממש בקצה החד, כדי שלא יפצע ועזבוהו לנפשו. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי הקטן הפך עצמו לפרח לבבי ושם את הפרפר המלכותי כשומר ואז ישן שינה עמוקה ורק הקור הציק לו מעט. מידי פעם היה מתגלגל בשנתו ונשרט מקצה ההר אך לא נגרם לו שום נזק נפשי (נזקים נפשיים נגרמים לפעמים. לא כך במקרה שלנו). אחרי ארבעים יום התעורר אִﬞידוֹהִילְנַאמִי משנתו. הפך עצמו לילד וחזר הביתה. המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי שמח מאד והאכיל את התינוק הרעב והשקה אותו עד שהילד הקיא, אבל זה לא חשוב. פנה המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי למשימה השניה. על אִﬞידוֹהִילְנַאמִי למצוא את המחשבה הכי עמוקה שיש ולהציגה בפני יועצי המלך. לשם כך הושיבו את הנער על סוס לבן ואצילי שדוהר אחורה (ודאי יחשבו חלק מהקוראים שאין דבר כזה סוס לבן ואצילי, אבל זה לא נכון. יש גם תותים טעימים מאד וגם סוסים לבנים - חלקם אציליים, חלקם לא). היועץ הזקן־שביועצי־המלך, שגילה בליבו חיבה עמוקה למעשי תזזית, הטיל קסם על הפעוט שיוכל לחשוב מחשבות עמוקות כמו המבוגרים (מבוגרים אלה ילדים שהלכו לאיבוד), אך מחשבתו תשאר בהירה וחפה מתסביכים, כמו של ילד. החל הסוס הלבן והאצילי שדוהר אחורה לדהור בקלילות ואִﬞידוֹהִילְנַאמִי מנסה לחשוב מחשבות. מחשבות רבות החלו להתגלגל במוחו של אִﬞידוֹהִילְנַאמִי וברגע של בהירות, גילה מחשבה נסתרת ועמוקה המתגלגלת במוחו. עצר אִﬞידוֹהִילְנַאמִי את הסוס הלבן והאצילי שדוהר אחורה והחל לחפש אחר המחשבה הנסתרת. אלא שמחשבות עמוקות, כמו של מבוגרים, מתגלגלות בתוך המוח ומקשות על תפיסתן. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי לא חסך מאמץ והחל לרדוף אחרי המחשבה הנסתרת והעמוקה, שבזכות תכונת הנסתרות שלה הצליחה לחמוק ממנו זמן רב. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי לא ויתר והתגלגל (התגלגלות משותפת מעניקה חוויה נעימה וטובה. לחלוק עם מישהו קרוב ואהוב זה טוב. כמובן שזה לא שייך כלל למקרה שלנו) יחד איתה עד שהצליח לתפוס את הקצה העליון שלה. אך המחשבה היתה עמוקה מאד ואִﬞידוֹהִילְנַאמִי מצא עצמו נופל לתוכה... ונופל... ונופל... ונופל... ואינו מצליח לעצור את נפילתו. עוד מעט ויאבד בתוך מחשבתו ולא יצליח לעולם למצוא את דרכו החוצה. חשש קל חלף בליבו של אִﬞידוֹהִילְנַאמִי שמא מחשבות עמוקות (מחשבות עמוקות הן כמו פלפלים ממולאים בברגים לבנים - מוזרים, בלתי אכילים בעליל ומיותרים) הן מסוכנות. מיד הושיט את ידו הפעוטה ואחז את המחשבה בשני קצותיה וקשר אותם קשר הדוק. שם את המחשבה הסוררת והעמוקה בכיס הפנימי של מעילו ורכס היטב את כל הכפתורים. ליתר בטחון התיר את שרוכי נעליו וקשרם שוב קשר כפול (הקורא החביב, או שמא זו קוראה חביבה, שואלים עצמם למה לקשור את הנעליים בקשר כפול. ובכן אם רוכבים על סוס או על אופנוע זה מאד כדאי, כי השרוך עלול למרלק את הפסיוניתים, נכון?!). עלה על סולם שנקרה בדרכו ורכב על הסוס הלבן והאצילי שדוהר אחורה לארמון המלך. בדרך הציק לו הרעיון שמא המחשבה אינה מספיק עמוקה למבוגרים אך חששו נתברר כשגוי כשהציג אותה בפני יועצי המלך. כשהתיר את את המחשבה בפני פמלית המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי, הצטופפו כל יועציו כדי להביט לעומקה, שהרי־זה־היה תפקידם, ואז נפלו כולם לתוכה והם שבויים בה עד היום. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי התפלא על הנוהג הפסול של המבוגרים לחטט במחשבות של אחרים אך לא הניח לדבר להטריד את מנוחתו וחייך אל השמש (סתם! אין שום הערה חשובה למצב זה, למעט החיבה שהשמש מעניקה חזרה. כמו אשה אוהבת, רק שהשמש יותר יציבה וקבועה.). - המשימה השלישית שהוטלה עליו היתה מורכבת ביותר לדעת המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי וחששו גבר שבנו האהוב לא יעמוד במבחן. עליו לספור עד שלוש מבלי לבטא או לחשוב ו־או להתחייב ו־או לרמוז על דבר קיומן של הספרות, אחת, שתים, שלוש. איסור חמור הוטל עליו מלהכנס בדלת האחורית (והיה מי שהאיר כבר את הדלתות המרגשות האלה. בחוץ, בקור בחושך...). אִﬞידוֹהִילְנַאמִי, שהיה ילד נבון מכפי גילו המופלג, כלל לא הסתייג מאווילות המשימה ואמר: שבע (שבע הינו מספר שָׂבעַ, אבל את זה בטח ידעתם. זה הודגש בשביל המבוגרים) פחות שש, שבע פחות חמש, שבע פחות ארבע, והרי לכם ספירה-רבא! המלך המאושר חיבק את אִﬞידוֹהִילְנַאמִי וקבע שהפתרון של בנו החכם יהפוך להמנון של ארצות הקטרקט הרחוקות ומאז שרים כולם את ההמנון כשגאווה ממלאה את ליבם. ברבות הימים הלך המלך רִינוּר־מַאלוֹג־אִינָהִילְנַאמִי לעולמו (כשאומרים “הלך לעולמו”, למה הם מתכוונים? שהוא מת?! אז שיגידו שהוא מת! ממה הם מפחדים? מה הקטע שלהם?! ובכלל, מה זה מת? נוסע לטייל ולא חוזר. אז מה? שיהנה!) ואִﬞידוֹהִילְנַאמִי מלך תחתיו (זה בטח לא נוח להיות מלך מתחת למלך מת. איכס!) מאתים ושש עשרה שנים והביא אושר ורווח על כל בני עמו. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי החליט שאת בנו לא יעמיד במבוכה ואסר על קיום טקסים מטופשים בשם המסורת. |