| השבר העשרוני או פְלַנְדֵּל מלכי אורגנורה (אורגנורה היא היבשת השלישית מתוכה יצאו חתולי הפרא וענפי עץ הדקל המצוי. תושביה קטנים מאד וארוכי שיער. הם חביבים בדרך כלל כל עוד אינם פוגשים איש. שירתם גרועה ויש להם כף יד שמאלית מאד גדולה.) התיכונה היו ידועים באיבתם הנוראה לתושבי ארצות הקטרקט הרחוקות ולמלכיהן בפרט. למרות איבה (איבתם של מלכי אורגנורה הייתה אישית מאד וכל פעם שהם שלחו פרחים הם ציינו במכתב אישי מצורף את שנאתם הרבה. הדבר היה לצנינים, לא צנימים, בעיני מקבל הפרחים המזדמן והוא נהג להשליכם מעבר כתפו ולכתוב תשובה מרגשת למלכי אורגנורה. הללו, מצידם, התרגשו מאד מהתשובות ופרצו בבכי שמילא נהרות בדמעות מלוחות.) זו ששורשיה נחקרים עד היום, נהגו מלכי אורגנורה להקפיד על מנהג המתנות התלת־שנתיות שהיו שולחים למלך ארצות הקטרקט הרחוקות ולבנו האהוב. כך יצא שבוקר רגיל לחלוטין בו הקיץ אִﬞידוֹהִילְנַאמִי משנתו, גילה למרגלות מיטתו כלבה עשרונית עקומת־גו, שרועה על מחצלת (מין שטיח עשוי מקליפות של חצילים.) משי אדמדמה. בבדיקה שעשה עם יועצו הותיק, פי-שבע, הבין שזוהי המתנה התלת-שנתית של מלכת (מלכת אורגנורה, פירודי היפה, נהגה לחלק מתנות מתוחכמות שפעמים רבות היקשו על מקבליהן.) אורגנורה התיכונה. לצווארה של הכלבה היה צמוד קולר מוזהב ובו חקוק שמה - פְלַנְדֵּל. ניסו חכמי המלך להבין מדוע נקראה כלבה עשרונית עקומת־גו, שהרי גבה היה ישר לחלוטין ואף רבב של עקמומיות לא הוטל בו ועוד על כך לא ניתן היה להכפיל את הכלבה במספר אי-זוגי (זה נורא עצוב להיות כזה.) כך שגם עשרוניותה היתה בספק, והשתוממו. עברו ימים ופְלַנְדֵּל שימשה בת לוויה נפלאה לאִﬞידוֹהִילְנַאמִי והעתירה עליו מנפלאות קסמה וחוכמתה הרבה. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי, שהיה כבר בן שבע וחכם מוגזם שבע נחת ועונג מחברתה הקסומה. יום אחד נח אִﬞידוֹהִילְנַאמִי את מנוחת הצהרים הקדושה וקולות שירה וכרסום העיבו על כריתו. הוא קם ממיטתו וגילה שכלבתו העשרונית (חיות אורגנורה נחשבו חכמות מאד, במיוחד בנות הכלבים.) עקומת־הגו פְלַנְדֵּל, כירסמה את כף רגלו הימנית ואת רגלו השמאלית עד מתחת לברך. גם על יד ימין לא פסחה ואף קרעה חלק נכבד מליבו ופיזרה את רסיסיו על רצפת סלון הריקודים המפואר שבארמון. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי קרא מיד לנגר המלכותי שהתאים לו את החלקים שחסרו מעץ מגולף ידי אומן, אך את הפצע שנפער בליבו לא השכיל הנגר לתקן (ישנם חלקים שאי אפשר לתקן בדרכים רגילות.). רב היה עלבונו של אִﬞידוֹהִילְנַאמִי על מעשיה חסרי האחריות של פְלַנְדֵּל וזו מצידה, האשימה את סבתה שהיתה אגואיסטית ידועה, בשלנית סלק (בישול הסלק הפך למנהג ידוע אחרי שמסלקים אנשים ממקום אחד לשום מקום. המסולקים הופכים להיות אדומים מאד.) נפלאה, חשבה רק על עצמה ואהבה מאד לכתוב מכתבים. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי לא קיבל את התנערותה של כלבתו האהובה מאחריותה האישית, והורה באצבע מגולפת להפליא, למשורר הנערץ עליו, לכתוב מיד שיר. כך כתב המשורר: פְלַנְדֵּל, פְלַנְדֵּל, כלבה עשרונית, פצעת את ליבי, היי, מה עשית? רגלים וידים ניתן להחליף, אך רצפת הסלון?! איכסה! איף! (ליכלוך רצפת סלון הארמון נחשב לעלבון קשה בעיני תושבי ארצות הקטרקט הרחוקות. זה כמו לכתוב ביד שמאל. איך אפשר בכלל?!) השיר רומם מיד את רוחו של אִﬞידוֹהִילְנַאמִי והוא סלח לכלבתו. ברבות הימים צימח אִﬞידוֹהִילְנַאמִי יד חליפית ורגלים גם, אך הפצע שנותר בליבו לא התאחה מעולם. כלבתו הפכה לברז מים זורמים שכל פגועי הגפיה במחלקות בתי החולים (בתי החולים שבאורגנורה לא נכללים בהסדר זה.), היו נוהרים לשתות ממימיו ולהרפא. חלקם הגדול לא רפא ואף חלה במחלה ממיתה שמאות שנים לאחר מכן אובחנה כמחלה מסוכנת והיא כונתה בכתבים המקצועים “מחלת לפיתת עכוז (מחלה נוראית הגורמת ליוהרה ושחצנות של החולה. היא נחשבת כחשוכת מרפא אבל זה לא נכון.) מצויה”. אִﬞידוֹהִילְנַאמִי בעיצבונו על בגידתה של כלבתו, החל לאסוף כדורי גומי בצבעים שונים ותוך שנים מועטות הפך האוסף של אִﬞידוֹהִילְנַאמִי לשם דבר בידע ותובנת הגומי. גּוּמִי, גּוּמִי, אולי תקומי, עוּרִי, בּוּרִי, שבי באוסף, על תשכח, קוראים לי יוסף. אף שמרשמי סיפורנו זה נותרה עשרוניותה של פְלַנְדֵּל נעלמה, מספרים זקני הממלכה שאפשר למצוא פתרון סביר אחרי הנקודה וזאת בתנאי שבודקים שני דורות אחורה. |