| לעומת הפוסט-מודרניזם, הקולאז' האותנטי איננו מבקש להעלים את הפערים החברתיים במשיכת קולמוס של מחווה אלימה גרידא, או לאחות את הקרעים בדמיון בלבד. הוא מבקש לאחותם במציאות ממש – ולעולם נכשל בכך, שוב ושוב, בשל האימפוטנציה שחלחלה במהלך השנים בפילוסופיה או באמנות. לכן הקולאז' חוזר באופן כפייתי אל הטראומה או על הטראומה. ברגעיו היפים, הוא מציג את הפערים שבין הפילוסופיה לאמנות, בין המחשבה לרגש בצורה מזעזעת לחלוטין. חלוקת העבודה מופיעה כמות שהיא, כטראומה מתמשכת בהיצגי הקולאז', המדגיש את הריחוק הרב שבין ספירות הקיום המודרני. במובן זה הוא מודרני, הוא עדיין מציג – מחקה – משחזר, כשם שהארכיאולוג מוצא את החרס השבורה ותוהה על החיים אשר מאחוריה, כך האדם המביט בקולאז' האותנטי מוצא את החיים השבורים, המרוסקים של היחיד ותוהה על החברה האכזרית שגרמה לשבר זה. עם זאת, החיקוי עשוי להתדרדר להאלהה של הפער, לצריכתו החוזרת כמהנה בפני עצמו. מכך הסוריאליסט חייב להישמר. עליו לחתור לנשגב על פי איפיונו הקאנטיני כעונג שלילי. פירוש הדבר: הצגתו המוחשית של הלא-מודע הקולקטיבי כזעזוע, ריסוק, שבר, ובאותה העת גם הוקעת מסחורו של השבר. אל לשבר להשתעבד שעבוד נוסף כמהנה, כיפה, או כנעים לחושים. להתנגד לשיעבוד זה, זוהי המשימה העליונה עבור כל אמן. |