נתחיל מהסוף. הסוף הוא היום הראשון שבו הכרתי לראשונה את אהובתי האמיתית. הסוף הוא היום האחרון שבו החלקים המגוונים של אישיותי הכריעו בקרב אגרוף מצמרר מי מהם ישרוד. הסוף הוא היום שבו הכל התמוטט ונבנה גם יחד. היום שבו האור, הדרך והמטרה נראו בהירים אף פחות בסופו מאשר בתחילתו. וזה הפך אותו ליום המאושר בחיי.

ישבתי רחוק מאד מהאנשים. אני מניח שנראיתי שפוף. אולי אפילו היו אנשים שחשבו שנרדמתי. קפוא בתנוחה המתאימה למשימתי. מובלעת של דממה בתוך ההמון הסוחף של יום חמישי אחר הצהרים בקניון. לא באמת ישנתי. קראתי ספר על התאבדויות. ראשי מורכן נמוך. "שוחה" בתוך הספר. חותר בתוך ים הנתונים על סיבותיהם, אמצעיהם ותוצאותיהם של ניסיונותיהם של אנשים לשים קץ לחייהם. לומד שנשים מנסות יותר, וגברים מצליחים יותר. ששליש מהדו קוטביים ינסו ויצליחו במשימה בגיל מאד צעיר. כל כך הייתי שקוע בהתעלמות מסביבה שלא שמתי לב שאני לא לבד. עמוק בתוך גומחת מדרגות, כשלושה מטרים משמאלי, ישבה דמות מואפלת ושקטה. בהתחלה כל כך הופתעתי מעצמי,של מה שיכולתי לחוש זו קנאה על יכולת ההצפנה שלה. אח"כ הזדנבה למוחי שמי שיכול להיות כל כך קרוב אלי ואם זאת בלתי מורגש, ראוי שאכיר אותו. לא ממש ידעתי איך לגשת. גם בגלל שאני לא יודע מה מסתתר שם בחושך, ולהיכנס לשם תהיה הפרה של מה שלמדתי ביסודי- שאסור לדחוף ידיים מתחת לאבן. חוץ מזה, מי שמתחבא ככה לא רוצה שימצאו אותו. כל הדברים שכתבתי יחד עם יצר הסקרנות ותחושת האתגר התנגשו חזיתית בבלבול, בפחד ובביישנות האינהרנטית שלי ויצרו כאוס גדול עוד יותר ממה שהיה שם לפני כן. מה שאולי יסביר את העובדה שחציתי אל עבר החושך המסמא ואמרתי את שמי. (בלי החלק הידוע של "שלום ,שמי...). לאחר שתיקה מביכה של שלושים וארבע שניות, אותם ספרתי ע"י מדד פעימות הלב החזקות והמהירות. שתי פעימות לב זה שנייה, שמעתי את הקול שלה אומר בהיסוס ולחש משהו שהיה דומה לשם של בחורה.

השיחה ההזויה שהשתרכה לאחר ההיסוסים הראשונים תהיה תמיד אחת ההסברים שאתן להשתלשלות העניינים כפי שהיו. לו אך היה אחד מאתנו בטוח בעצמו ובקיומו אפילו קצת יותר מאשר שבלול עצל באמצע כביש מהיר, הרי שאז הדברים היו נראים אחרת. שנינו חשנו בהתרגשות הגועה שבמעמד האינטימי. כל אחד מאתנו מוגן מביישנותו המבנית ע"י החושך המעוור והדיבור השקט שלא הסגיר דבר מהכוונות. לאחר חילופי השמות, שנדמו יותר לחילופי ההאשמות באופן שבו נשלחו לחלל שמתחת למדרגות, היה לי הרושם שהרבה לא ייצא מזה. ולא שלא רציתי. רציתי מאד. בחורה כמוני. מין אני - נקבה שכזאת. מישהי שמוצאת את מפלטה מהחום המשתק של תל אביב, ומההמוניות האוטמת שלה במקום הכי מבודד בלב הבלגאן, זאת בחורה בשבילי. כבר יכולתי לדמיין שעות רבות של ישיבה מנותקת ומלאת כלום בביתנו המשותף. איך נלמד את ילדינו המשותפים שמאמץ וחברותיות מאולצת הם נחלת העבר הרחוק. ככה שכולי היה מכוון אל עבר העתיד המשותף והריקני. הבעיה הייתה שאם הדבר נכון ואנחנו באמת מתאימים מבחינה זו, הרי שאף אחד מאתנו לא יעשה את הצעדים הנדרשים לכיוון. חמש דקות של שתיקה מעיקה כבר נראו כסימן ברור שאהבת חיי הולכת להתפוגג אל השחור. דווקא החושך הוא שפתר את הבעיה בדרך של תאונה. אולי הייתי צריך להבין שאם זה מתחיל במקרה, אז צפויות לי עוד הפתעות בהמשך. מתחתי את רגליי כדי להתרומם וללכת. מאוכזב מעצמי על הפספוס. בדרך בעטתי במשהו שהתגלגל ופגע בה. ההתנצלות שלי הובילה להסבר שלה ,ש"היא מעמד עיתונים לתאונות", ומשם השיחה המשיכה בקלות יחסית.

השיחה הזו הייתה ההוכחה הראשונה בשבילי שאפשר להבין המון גם בלי הדיבור הישיר. ככה הסקתי שהיא ממש חכמה מכך שעל כל ספר שקראתי (דיברנו על עשרים בפירוט) היו לה חמש דוגמאות של ספרים אחרים דומים. ככה הבנתי איך היא נראית מההשוואות שלה לאנשים שחצו את טווח ראייתנו בחלק המואר.שהשמש מבהירה את השיער שלה עוד יותר. ככה הבנתי שמצאתי חן בעיניה מזה מכך שכל מה שאמרתי שאני אוהב היא הסכימה. וככה למדתי שהיא נוסעת לחו"ל היום בערב כשהיא אמרה שהיא חייבת לרוץ כי יש לה שעה וחצי לארוז בגדים חמים (בארץ היה קיץ). קמנו ביחד. זה היה מאד מביך. לצאת לאור השמש לאחר אינטימיות שכזאת. בד"כ התהליך הפוך. היא יצאה ראשונה עם הגב לחושך. לפני שהספקתי לסגל את העיניים לאור היא הסתובבה, נתנה לי פתק, אמרה שהיא חוזרת בעוד ארבעה ימים והסתלקה.

אני כל כך רגוע שאני משעמם לפעמים. כשכולם מאבדים את העשתונות כשיש קושי גדול ומורכב, אני נשאר רגוע ועושה את אותם טעויות כמוהם רק בלי להתרגש.את הפונקציה של לעשות עניין מדברים לא קיבלתי כנראה כשחילקו את העצבנות, הרוגז והאימה. פעם, באמצע של מריבה ענקית במשחק כדורסל, כשחמישה עשר גברים בוגרים כבר היו בדרך לבטא את הגנים הזכריים הפרימיטיביים שלהם בגלל מחלוקת על עבירה, פתאום כולם הפסיקו עם נפנופי הידיים רק משום שמישהו הסתכל עלי וצעק לכולם שלקיתי בהלם וצריך לפנות אותי לבי"ח. עד שהספקתי להסביר שאני בסדר, ושרק לא לקחתי ללב את הקושי הנוכחי, מרכז העניינים היה ה"רגישות" שלי, והמאבק האלים נדחה ליותר מאוחר. לכן הייתי מופתע שלא הצלחתי להירדם בלילה. תכננתי איך לעזאזל אני מתקשר לבחורה (בטלפון), ומה אני אומר לה(שאני רוצה להיפגש). נשמע פשוט. לא כל כך. לא אצלי. למה למשל לא לברר איפה היא גרה ופשוט להגיע? למה לא להגיע לשדה התעופה ביום שהיא נוחתת ולחכות לה? למה לא להגיד לה שאני רוצה שתבוא אליי? שנלך אליה? לסרט? למה פשוט לא לעשות כלום? מתוך תעתועי העירות שלי הצלחתי לחלץ רק תשובה אחת לשאלה האחרונה. כי היא אהבת חיי.

יומיים אח"כ הייתי ממוטט מעייפות. ישנתי רק שעה בלילה השני, ועודף החשיבה הממוקדת לא עשה לי טוב. הלכתי אוטומאטית לאותו מקום. האמת שחשבתי שאולי אוכל להירדם בחושך המבורך ההוא. בבית לא הצלחתי. הגעתי לפינה ,נשכבתי ומיד הייתי בגלי אלפא. אין לי מושג כמה זמן ישנתי.

כשהתעוררתי הייתי אומנם יותר ערני, אבל אפילו מיותר מבולבל ממקודם. ממהר לעבודה קמתי במהירות ויצאת לאור המסנוור של חנות התאורה שממול. שם, בתוך עשרות האנשים, מוזיקת הקניון הרועשת והבלגן המוחשי שבתוך הראש שלי שמעתי אותה קוראת לי. היא נגעה בי ואמרה שראתה אותי ישן וחשבה שאני ממש חמוד וסקסי. היא עמדה במרחק שתי סיגריות מהפנים שלי. מריחה משמפו וסמים קלים. מתנועעת בעדינות עם הקצב של המציאות. הייתי קפיץ מתוח בשעון לא מכוון. אמרתי שעל אף שרק התעוררתי אני יכול לראות שהיא נראית אפילו יותר טוב באור מאשר בחושך. היא צחקה ממש חזק,בנחירות קטנות של רכבת משא בינונית, דבר שהשב את תשומת לב כל האנשים הקרובים. היא שמה לב ואמרה "אופס..." . אמרתי שלא איכפת לי שמסתכלים אם בעצם אנחנו לבד כל הזמן גם ככה. היא הסתכלה עליי בעיניים נוצצות של היפית מסוממת, לקחה לי את היד, ומרגע זה לא נפרדנו יומיים. אני מודה שהייתי מופתע מרמת הפעילות העודפת. אני מאשים היום את הפרפרים האלה שיש לכולם בבטן בתקופות משבר שכאלו. כן.... אלו היו הפרפרים.

המקום הראשון שהלכנו אליו היה הים . שחינו בעירום ליד סוכת המציל באמצע היום. הורדנו את הבגדים ליד זקנה פולניה שכמעט חטפה התקף לב. השתהינו קצת כדי ליצור רושם , ורצנו בטיסה למים. הכל זרם כל כך בקלות, שאפילו לא הייתי נבוך שעמד לי כל הזמן בגלל הגוף המושלם שלה, שנגע בי כל פעם שגל הדף אותה אליי. אח"כ הלכנו להופעה חינם באופרה. לא שההופעה באמת הייתה חינם. נאלצנו להשאיל שתי חליפות מחנות נדיבה ( החזרנו אותם אח"כ בחשאי) , לעשות הצגה של מתרגזים-כי-כבר- היינו -בפנים -ואנחנו -מנויים -פה -כבר -שנים,ואז זה היה חינם. בשקט של האולם עמד לי שוב פעם. אבל הפעם זה היה בגלל שהיא עשתה לי ביד בחושך. אח"כ הלכנו לכל מיני מקומות שהצטרפו לבליל אחד של שיגעון צבעוני ומתוק. בין היתר היינו "בהפסקה פעילה", שזה חבורה של מבוגרים שמשחקים משחקי ילדות. הלכנו להפגנה של מתנגדי ההינתקות, ולאחת של אלו שבעד. ובין הארבע עשרה שעות שינה הזדיינו כמו שפנים. כמו שפנים מחורמנים מאד. כמו שפנים שמצטלמים לסרט כחול בניסיון לשבור שיא גינס בזמן,איכות וגיוון המין. אחרי יומיים כשהתעוררתי במקום השני שישנו בו בפארק, היא קמה, נתנה לי נשיקה מלוכלכת מאד (מהסוג הטוב) ואמרה שהיא אוהבת אותי ושהיא הולכת להביא את אחותה משדה התעופה. היא הייתה שמחה שאני אבוא אבל לא יהיה להם מקום במכונית חזרה. אימא שלה מתעקשת לבוא לשדה אפילו שאחותה הייתה בחול רק ארבעה ימים. לאבא שלה לא איכפת, אבל דווקא בגלל זה היא מצליחה לשכנע אותו לבוא.

אם אחרי הפגישה הראשונה שלנו לא הצלחתי להירדם מרוב ציפייה, הרי שעכשיו הלכתי הביתה וישנתי שלוש עשרה שעות. לא חלמתי בכלל. נותקתי מהמציאות בדממה מבורכת. כולי השלמה. הרגעים האלו נדירים בחיים שלי. אמנם אני שלם כל הזמן עם מה שאני עושה, אבל בדרך כלל אני מתוכנן. כמו החכם, אני ידוע לעצמי בכך שאני לא מכניס את עצמו למקומות שיהיה לי קשה להשתחל בחלקלקות הלשון שלי מהם. גם מילולית. סגרתי תריסים לשלושת רבע. משאיר רק אור נעים ואויר צח לחברה בזמן השינה. שמתי את groove armada במחשב. כיוונתי את הרמקולים הגדולים לעוצמה נמוכה. נרדמתי. לכלום. והכל.

עכשיו, עשר שנים שאנחנו ביחד, שיש לנו ילד אחד ועוד שניי תאומים בבטן (הגנים המשובחים של אהובתי), אני צוחק על הכל. כשזה קרה הייתי לכל הפחות המום. לכל היותר הייתי בן -זונה מניאק שמסתתר מאחורי חוסר ידיעה ומקריות מופלאה. אישתי מזכירה לי את זה כשאני מעיר לה על משהו. היא אומרת לי שאם הכרנו בתאונה קיומית מוזרה, שלא אשכח שאני ישן לידה בביטחון רב מדי והיא יכולה להיות אלמנה בתאונה נוספת. היא צוחקת כמובן. היא לא הייתה הורגת אותי בשינה. היא צמחונית. והייתה מעדיפה להרוג אותי תוך כדי שהיא מסתכלת לי בעיניים ואני מתחנן למחילה. כשמגיעים אורחים חדשים לכינוסים משפחתיים , אנחנו נדרשים לספר את הדרך בה נפגשנו שוב ושוב. כל פעם מישהו אחר מתנדב. ככה יוצא שהסיפור נשמע אחרת כל פעם. אנחנו מקווים שיבוא יום ואחד מזוגות התאומים במשפחתנו יוכל לספר את הסיפור בדואט. מחווה לימים שעברו.

התעוררתי. אדם חדש. הרגשתי שהשינוי שחל בי בימים האחרונים מקביל לפחות להתפתחות של האדם המודרני מהניאנדרטלי. בחוץ הייתה שעה מוקדמת של תחילת השבוע. הזמן היחידי שכולם עצלנים כמוני. מותשים מסוף שבוע של חופש. כעוסים על תחילת שבוע העבודה החדש. מושכים את ארוחת הבוקר או הקפה הביתיים יותר מהרגיל. מחפשים את מסלול הנסיעה הארוך לעבודה. מלטפים עוד קצת את החתול או הכלב. מסיעים את מי שאפשר לאן שצריך. מביטים פעם אחרונה במשכן הבטוח והנעים של הבית ויוצאים לשגרה. לקח לי זמן להבין שאין לי את המספר שלה. ואין לי מושג איך קוראים לה באמת. היא אמרה שכולם קוראים לה טיפטיפ, בגלל השיער הבלונדיני והחלק. בגלל שהיא רזה וכוסית. בגלל שיש לה נטייה לטפס על עצים ולקפוץ ממקומות גבוהים בלי להסתכל מה יש למטה. החברים שלה רואים לה טיפטיפ אבל אני יכול לבחור שם אחר אם מתאים לי יותר. זה היה נחמד מאד ומשוחרר. אבל עכשיו לא ידעתי איך אני מדבר איתה עוד פעם. בחורה כזו לא גדלה על עצים. במובן הלא מילולי של המילה. בלי שם ומספר טלפון , ועם אישיות של פרפר על סמים, הסיכוי לפגוש אותה שוב זהה לזה של הפרפר לשרוד אחרי ביקור במבער של אף 16 בנסיקה. רק לאחר חצי שעה של התחבטות נזכרתי שיש לי את המספר בטלפון. בגלל השוני העצום בשני המפגשים שלנו, לא ממש התייחסתי לה כאותה בחורה. מעין ריבוי אישיות של האהבה. הטלפון היה זרוק מתחת לכרית על הספה. עטתי עליו כאילו הייתי בצום שבוע, והוא היה הסנדביץ' האחרון בכינוס של שומרי משקל. היו לי עשר שיחות שלא נענו. תשע מהם מהמספר שתייגתי תחת "אהובתי האנונימית".

התקשרתי אחר הצהרים. הייתי עסוק בבוקר ולא רציתי להפריע בשעות המוקדמות. היא ענתה מהוססת. אמרתי שזה אני, ושאני מתנצל שלא עניתי אתמול. ישנתי מהסיבות המובנות. בדיעבד מסתבר שהיא חשבה שהתכוונתי שהסיבות המובנות הן ששינה זה תמיד טוב אחרי שבוע עבודה מפרך, ולא בגלל האירועים שתוארו ממקודם. שאלתי אם אפשר לקבוע לצהרים איפה שהוא. היא ענתה שעדיף בשמונה ובמסעדה. אם גם אני מסכים. היא לא רוצה לכפות שום דבר. לא הבנתי איפה נעלמה כל הספונטניות, אבל חשבתי שאולי היא מתכננת משהו מופרע במסעדה. סמכתי עליה שאי אפשר לסמוך על הבאות. העתיד אכן היה בלתי צפוי. היא אמרה תודה ושלום והייתה מאד מנומסת. שמחתי על הצד הזה שבה. על כך שהיא מכירה את כללי הטקס, ומוכנה להשליך אותם מהחלון ברגע. התנהגתי בהתאם. אמרתי בשפה מאד גבוהה שאני אצפה למועד מפגשנו בכיליון עיניים ותודה. ניתקתי והמשכתי לעבודה.

אם לא הבנתי שהעניינים מוזרים עד עכשיו, אני מניח שהייתי צריך להסיק את זה משיחת הטלפון שהייתה לפנות ערב. אבל אני משתדל לא לשים לב לסימנים שהיקום מביא בפני. או מטיח בעוצמה שמשתווה למטוס בואינג 747 שנכנס בבניין. השיחה הייתה ממספר אחר לגמרי. היא שוב התקשרה. אמרה שהשיגה את הטלפון שלי מהאינטרנט. שאבוא היום בערב למסעדה איתה ועם אחותה, ומישהו שאחותה בדיוק הכירה. היא מאד מתרגשת לקראת הפגישה איתו, אבל חוששת כי היא לא ממש מכירה אותו. אחותה פחדנית. אמרתי שאשמח לפגוש את אחותה, ושאם היא דומה לה אז אולי נעשה שלישייה. הציניות של חוסר הידיעה. אלו אותם משפטים שנשמעים מאד מצחיקים ברגע אחד ומישהו מסוים, שיכולים להיות מביכים עד חנק עצמי כמה שעות מאוחר יותר ולכולם.

התחלת הסוף - נפגשתי עם היפהפייה במקרה בפינת הרחוב ליד המסעדה. היא אחזה חיבקה אותי, לקחה אותי ביד ובמהירות הובילה אותי למסעדה. היא אמרה שאחותה שונאת שמאחרים. "גם אני" אמרתי. " אבל בשביל לראות אותך אני מוכן להיות גמיש". שנינו צחקנו כי הבנו שהתייחסתי לסצינה אחת שקרתה בינינו, שבה היה גילוי מרחיב מאד של אזורים בגוף, שדורשים לשם כך כיפוף איברים לא פשוט. דילגנו מעל המדרכות השבורות של תל אביב ונכנסו בסערה אופיינית למסעדה. הרעש גרם לכל האנשים במסעדה להסתכל. חוץ מאחת. בלונדינית רזה עם שיער חלק שהייתה שקועה בספר , והצליחה להתעלם מההמון הרועש שמסביבה. הגענו לשולחן. ואז היא אמרה שהיא רוצה שאני אכיר את אחותה התאומה.

ואז הכל התמוטט

לא אלאה אתכם בפרטים של השערוריות שחלו אחר כך. בשביל זה אתם מוזמנים לבית שלנו לשמוע את הסיפור מאחד מבני המשפחה. תבואו. אנחנו יודעים לארח במספר סגנונות. רק לשם הסקרנות החולנית האנושית כל כך אספר, שלאחר שהכל נרגע. לאחר ששולמו החשבונות על הכלים השבורים במסעדה. לאחר שבוררו הפרטים הקטנים. לאחר שהצלחנו לדבר על הדברים (היו כמה שהעדיפו לצעוק, להתכנס פנימה להעלם). רק לאחר ששניים מאתנו הבינו שהם נועדו אחד לשנייה. ששניים אחרים הבינו שהם מתאימים פחות. שיש חלקים באישיות שעדיף לעודד, ואחרים שרצוי להגר למדינה אחרת, רצוי אחת עם שלטון דיקטטורי ומסך ברזל. רק אז החל הסיפור האמיתי.