תמיד ראיתי את עצמי כבן אדם יצירתי. כבר בכיתה ג', כשהמורה ביקשה לכתוב חיבור בן עמוד, המשכתי וגלשתי הלאה, עוד עמוד, עוד דרקון עם שבעה ראשים ועוד כמה הרפתקאות בעולמות מקבילים. נהנתי מאוד מיכולת זו, להתחבר למאגרים כאילו בלתי נדלים, שנמצאים אי שם במעמקי ראשי, באיזור שמכונה בפי העם 'דימיון'. במקביל, רוב חברי כיתתי הסתפקו בחצי עד שלושת רבעי העמוד, הממולאים בסיפורים נדושים, שלא לומר מועתקים, בסגנון דנה קמה והלכה לבה"ס, וכיוצא באי אלו שמות המתחרזים עם פעולות קימה או נימנום, המוכרים היטב לילדים בגיל הזה. אני זוכר שמהר מאוד הבנתי שמדובר בכישרון, ולא התמהמתי מלהוסיף אותו לשאר התחומים החזקים שלי, שבהם בלטתי (לפחות בעיני עצמי) מעל שאר העולם. היה לי שק בלתי מבוטל שהכיל שלל כשרונות ויכולות שהרכיבו ביחד ילד תמים שחושב שהוא בטוח בעצמו, ושהוא פחות או יותר בין הטובים בעולם ברוב הדברים. כמובן שהחל בערך בצבא, עת התבגרתי והתחלתי לגלות את עולם המבוגרים, התנפצה לה רשימת האשליות באופן חסר רחמים, והותירה אותי עם שברי כשרונות, אמונה מנותצת בעצמי, ורסיסי בטחון עצמי- שהרכיבו מעתה והלאה את יואב החדש. יצור אמביוולנטי מאוד לגבי יכולותיו האישיות, ובעל בטחון עצמי הפכפך ביותר, שבא לידי ביטוי, אם בכלל, בסביבת המשפחה הקרובה בלבד. על הטיול להודו שהתרחש לא הרבה לאחר גיוסי לצבא אני לא אפרט, אבל אפשר לומר שהיה לו חלק בהתערערות נפשי העדינה.

אך פוסט זה עוסק ביצירתיות, ועד עתה הבאתי את הרקע המוביל לזה. כנראה שמשהו מאותה יצירתיות שרד את תלאות הרוח שעברתי בהופכי מילד לאדם בוגר. זה מן תחום, שעתה, בצניעות יתירה אך עדיין, המשכתי להחזיק בבעלותו. כבר לא חשבתי שאני היצירתי באדם, רחוק מכך, הצד האמביוולנטי הלא מבוטל שבי שחלש על כל חלקה טובה כולל זו, הותיר אותי עם ספקות, ובכל זאת, האמנתי ביצירתיות שבי מתוקף הוויתה במציאות היומיומית שלי. החל מיכולתי להמציא בקלות שם מטופש אך חביב לכתובת האימייל, דרך היכולת לספר סיפורים, להמציא שירים ועד שירבוט שירבוטים שממלאים את כל מחברות הלימוד האוניברסיטאיות שלי. אך בשלב מסויים שמתי לב לאיזה דפוס, מעצבן כמעה, בנוגע ליכולותי היצירתיות. שמתי לב שהן באות לידי ביטוי אך ורק בתחומים שוליים, איפה שאין הכרח, אין לחץ ואין חובה. בכל הנוגע ללימודי האקדמיים למשל, שאי שם בעבר הרחוק חשבתי שהם מעניינים אותי, לא גיליתי שמץ של עניין, שמץ של רצון טוב לעשות מעבר, או אפילו את הנדרש, ובטח שבמקום כזה לא היה גם פירור המייצג את כוח היצירה שבי. חוץ מאולי, בדרכים לא דרכים לקמבן עבודה דרך גיבוב וליטוש של שברי עבודות אחרות, בציפוי שורות מחץ ויקיפדיות גנובות (זה היה יצירתי ללא ספק). בזמני הפנוי, או יותר נכון בזמן שהיה עלי להגיש עוד עבודת סמינר מעיקה, שם התפרץ לו כוח היצירה הטמון בי, כמו היה משחת שיניים כלואה בשפופרת יבשה המתפרצת ביתר שאת. כל אימת שהייתה לי חובה כל שהיא, הייתי מוצא לי מן תחביב שולי ובלתי מעמיק להשקיע בו את מירב כוחותי ומרצי, וגם התוצאות יש לומר, אף פעם לא איכזבו. כך פיתחתי למשל את תחביב הנגרות שלי, שהלך והתפתח ככל שדרישות הלימודים באוניברסיטה הלכו וגברו. לצד כל עבודה בינונית שהגשתי, צמח לו בבית עוד מדף חדשני, שולחן קפה נמוך קומה וחנוכיה לחג. ובאחת ההגשות הגדולות, פרגולה מעוצבת ורחבת יריעה החלה להטיל צלה על מרפסתי.

מה שאני בא להגיד הוא, שרבק! עד שיש לי כשרון, כזה שנשאר, כזה שמוציא ממני אחלה דברים, הוא לא מסוגל לתמוך בי במקומות החשובים, איפה שיש לזה משמעות? המקום היחידי שהכשרון בא בו לידי ביטוי הוא בדרכים הצדדיות, אלה שלא באמת משנות באופן מהותי.

אני מניח שהרבה יכולים להזדהות עם המצב, בטח שהרבה סטודנטים. אבל אני החלטתי לעשות מעשה. אני הולך להשתלט על היכולות שלי כמו שמשתלטים על סוס פרא. גם בו טמונים כוח ויופי עצומים (בדיוק כמו שבי) רק הם לא מחונכים, ולא ממש מופנים לכיוונים הרצויים. אני מניח שכל מה שעלי לעשות הוא להתרכז היטב, לאמץ כל שריר שיש לי בגוף, ולכוון אל הכיוון אליו אני שואף. וכמובן שראשית זה דורש ממני הגדרת כיוון ברורה. ברגע שאני מחזיק בשכזו, עלי לרכז את משאבי הישר לשם, כאילו הייתי אורי גלר המיישיר מבט כעוס אל עבר כפית. יש משהו בהכרח שמדכא יצירתיות, ואולי המפתח הוא בלטשטש, או לבטל כליל את הפער שבינו ובין החופשי. בסופו של דבר אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו מה שאנחנו רוצים. הבחירות הן לגמרי שלנו. רק התחושה של חוסר הברירה, וחוסר השליטה בהרבה מקומות, קצת מאיימת. נראה לי שאם אצליח להסיר את האיום הזה, דברים יתחילו להשתנות.