כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
תקרת הזכוכית
המשפט הנפוץ אומר "השמיים הם הגבול", המתחכמים אומרים שהשמיים הם לא הגבול, כי אין גבול לעד איפה האדם יכול להגיע. זה נכון ואת זה ההסטוריה הוכיחה.
החולמים הגיעו עד הירח, לא רק עד השמיים.
מה שפעם היה נראה בלתי אפשרי, היום כבר לא בגדר חלום, אלא מציאות.
כך גם במישור האישי, כל אחד חולם את החלומות שלו ועד איפה שהחלום לוקח עד לאן שהוא מרשה לעצמו לחלום - לשם הוא יתרחב, יפרוץ ויגיע. הכל אפשרי,
רק ש...
אז מתחילה בעיית התיקרה. מעטים האנשים שאין להם תיקרת זכוכית. התיקרה נועדה לשמור עלינו. פעם קרה משהו, בילדות, מישהו אמר משהו, חווינו חוסר הצלחה, תיסכול, משהו שיתק אותנו. קרה משהו שלא טיפלנו בו, כי לא היו לנו כלים, שהרי היינו צעירים, משהו שפגע בנו ונוצרה שכבת הגנה. עליה, נוצרה שכבה נוספת שהיתה צריכה להגן על העצמי שלנו ועוד אחת ועוד אחת, עד ששוכנענו שהתיקרה כל כך עבה, עד שנדמה לנו שאין ביכולנו לשבור אותה.
רק ש...
אז היינו צעירים ומבחינה רגשית לא יכולנו לטפל במה שקרה. היום אנחנו בוגרים יותר, בשלים להתמודדות, יש לנו כלים. אנחנו כבר לא צריכים את התיקרה. התיקרה נועדה לשמור עלינו ואנחנו שומרים עליה כדי שהיא תשמור עלינו וכן הלאה. נוצר דפוס שכבר התרגלנו אליו, רק שעכשיו הוא מיותר לנו - דפוס תוקע.
רק ש...
עכשיו כבר אנחנו קטנים עלינו. רוצים להיות מאושרים. רוצים לפרוץ. הגיע הרגע למלא את מידת הנעליים האמיתית שלנו. לאט לאט מסירים שכבה מהתיקרה וקצת גדלים ועוד שכבה.. וגדלים עוד קצת. זה מפחיד, זה חדש, זה מוזר. דרוש אומץ ומייד. נעצרים. לוקחים אוויר, נושמים עמוק ו... עוד דחיפה קטנה, נפרדים מעוד מחסום. כבר אפשר לראות את השמיים, הם כחולים, הם יפים. האור שבקצה המנהרה -
רק ש...
העטיפה האחרונה של התיקרה היא הקשה ביותר, היא גם העדינה ביותר. שם נמצאת הפגיעה המקורית, האמיתית, זאת שצריך להתמודד איתה, לא עם גרורותיה והשלכותיה. כבר ממש נראה שזה אפשרי ואף אחד, כולל אתה, כבר לא מבינים איך זה, שאתה נוגע באור ומרפה ונוגע ומרפה. זה כל כך ברור לכולם שאתה כבר שם ואתה יודע שזה עוד לא. זה קרוב, אבל עוד לא.
רק ש...
אתה כבר יודע לבנות את הסולם, כבר מודע לתהליך, כבר יודע שזה קרוב ושזה יקרה ושלמרות הפחד, זה רק ענין של זמן. אתה אפילו כבר יודע שהתיקרה היא של הילד שבך, לא שלך היום הבוגר והיא נמצאת רק בראש ולא באמת -
רק ש...
לפעמים אתה עייף, מותש מהדרך הארוכה והמייגעת. מותש מהרצון להיות אתה, בגודל האמיתי שלך, כי מגיע גם לך להיות מאושר. אתה כבר רוצה לוותר. לרגעים אתה כבר מוותר. אולי זה בכלל לא שווה את זה. אולי אתה באמת לא יכול... אולי עברת את הגבול של עצמך ואתה רוצה רק לנוח. לשים ראש, לתת לדמעות לרדת ולנוח.
רק ש...
אתה כבר יודע שמחר בבוקר יום חדש ואתה תקום עם כוחות מחודשים. אתה כבר יודע שככה זה נקרא לחיות, פעם למעלה ופעם למטה ואז למעלה שוב..
למרות הקושי, למרות הלבד, אתה תגיע - כי אתה ווינר וווינרים לא מוותרים,
אני
|
תגובות (77)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גילוש גילוש גילוש...
אחד הניסוחים והמטאפורות היותר נפלאים שקראתי.
והפנמתי
ואשלוף
ואפנים
ואהדהד
שוב
ושוב
* ענק
עד תקרת הזכוכית
ומעליה
:)
לפעמים אתה עייף, מותש מהדרך הארוכה והמייגעת. מותש מהרצון להיות אתה, בגודל האמיתי שלך, כי מגיע גם לך להיות מאושר. אתה כבר רוצה לוותר. לרגעים אתה כבר מוותר.
בקרוב אגיע למשפט האחרון שלך בפוסט - שאני מסכימה איתו לחלוטין.
מקווה להגיע.
שיהיה לך רק טוב.
שבוע נפלא.
y
מקסים
וכל כך צודקת
יפה המשפט - תודה שהבאת אותו...:))
ואולי אפשר גם לוותר לפעמים , לקבל את עצמינו ואת גבולות כוחותינו, אפילו באהבה
לא צריך להיות וינרים כל הזמן, ולא תמיד האושר טמון שם מעבר לתקרה הזו לפעמים זה רק נדמה לנו
ובעצם מה שאנו מחפשים שם מעבר לתקרה קורה כאן , על האדמה, מעצם הקבלה הזו
כתבת יפה ומעניין וכמו תמיד מעורר מחשבה
רותי
צטט: עמירamir 2008-07-23 23:19:28
יש לי טיל מפצח תקרות
שחבל על הזמן
אף תקרה לא עומדת בפניו
קוראים לו "בהירות הכוונה"
הוא מונע באש הלב
ומבויית ישירות על אלוהים
הוא כל-כך עוצמתי
שהוא אפילו לא מבחין בתקרות זכוכית
אלא חולף ישר דרכן
היי גילה יקרה
מתחברת מאוד למילים של עמיר
רק שלי בנוסף ל"בהירות המחשבה" ,
יש גם את כיפת השמיים כהגנה .
שבת שלום נעימה ו ... וטעימה .
*
לגמרי... על אף הקשיים,
משהו דוחף קדימה ולמעלה..:)))
תחלום עד לאן שהנפש לוקחת...
ולשם תגיע :))
יעל, כל אחד בקצב שלו,
וכוכבים - בשמים מאירים לנו
את הדרך... :))
חזרתי לקרוא ולככב
מ ר ת ק !!!!
תודה
לך אני צריכה להזכיר?
את זאת שפותחת את השבילים
ומאירה אותם באור גדול..
דינדוש...
את חזקה מהרוח -
שמחתי שאהבת..
גילה - נפלאה ש-את
מכירה את המטפאורה/דימוי של " תקרת הזכוכית
מעולם אחר לגמריי-
זה כמו פרעושים , שיש להם נטייה לפוץ גבוה מאוד. אם תשימי אותם
בתוך צנצנת עם מכסה, תראי , שכל פעם שהם קפצו - הם ינגחו את ראשם הקטנטן
במכסה, ע שהם ילמדו לקפוץ רק מ"מ /או ס"מ מתחת למכסה. ממש אילפנו אותם!!
עתה , אם תסירי את המכסה - תגלי לתדהמתך
שהם ממשיכים לקפוץ עד אותו גובה
ולא יוצאים מהצנצנת.
מקסביל ל- " הורגלנו ל-מה אפשרי - ו-מה לא
מה אנו מסוגלים לעשות - ומה לא"
וכולי.
רואים שלמדת אימון אישי(-:
גילוש
פוסט עם כל כך הרבה חוכמה!!
יש את המשפט הידוע: "את רומא לא בנו ביום אחד".
כל פעולה גדולה, מתחילה בצעד אחד קטן, צעד של תינוק -וברגע שמרשים לעצמינו לחלום, ולתת לחלום להוביל אותנו לפסיעה הראשונה... הכל מתחיל להמריא לטובתינו.
וגם אם ניצבים מיכשולים לפנינו, בכוח הנחישות נעקוף כח אחד מהם ונלך אחרי החלום!!
תודה על פוסט מרתק
זאב
גילה יקרה לי מאוד,
ולמה אישה עם עוצמות של ידע ותובנות כותבת - אתה?
ולמה לא לכתוב אני?
פשוט אני.
כי הפוסט הזה הוא בהחלט מצגת לאישי, לאנושי, לכל קורות האדם בדרך.
להגיע לשמיים או לומר שהם הקרקעית זו כנראה יכולת ולסמן אותם כמטרה זו כנראה אפשרות סבירה.
אבל
לטעמי הדרך מעניינת הרבה יותר ואני מצטרפת לכל החכמים שאמרו זאת לפניי, גם אלייך.
תודה על הכתיבה הנעימה
תודה רוניתוש..
חסרה כאן אנרגיה של שמחה...
גילה איזה יופי של פוסט.
אתה מכשיר טייסות?
תיקרת הזכוכית הוא מושג
שמתחבר בעיקר לנשים...
תיקרה בלתי נראית לעין
שבכל זאת אי אפשר לחצות אותה פעמים רבות
בין היתר, בשל כל הסיבות שמנית...
ורק אולי בגיל מסויים, בקונסטלציה מסויימת
עם תובנות מסויימות אפשר להתחיל ולסדוק אותה...
מנגנון של חסימה פנימית שבא מתוכנו
מהחינוך שקיבלנו, מהציפיות מאיתנו...
אהבתי ששמת הכל על השולחן. שאפו לאשה האחרת....
אני תמיד שומר שהתיקרה לא תיפול עלי. משמע צריך להספיק הכל, באמת לפני שתיפול עלינו. אהבתי כתבת חכם ולעינין.
מאוד אוהבת את החכמה שלך. וגם את הכוח שלך.
יקירה
כוכב
לפוסט מקסים ויפה
תודה
"אתה וו'ינר. ווו'ינרים לא מוותרים" -
להדביק על המקרר ולהתקל בזה כל יום
מקסים, אמיתי ונכון
תקציר
"שהתיקרה היא של הילד שבך, לא שלך היום הבוגר והיא נמצאת רק בראש ולא באמת - "
הכול במשפט אחד.
ומי שיודע ומבין יכול גם לפרוץ
ואחרים(רבים אחרים) תקועים עם תקרת ה"ילד" שבהם.
תודה על המיקוד.
השלב האחרון מגיע כאשר אנחנו מזדקנים
והופכים שוב להיות חסרי בטחון
בדיוק כמו בהתחלה.
כי כבר אין לנו שליטה על החיים
ואחרים ינהלו אותם עבורינו
ככה זה בחיים
גילוש,
תחושת הזדהות מהמלה הראשונה ועד המילה האחרונה בכתיבתך,
יחד עם נגיעה מדוייקת במציאות העכשווית.
תודה על כי את משתפת בכשרונך המחונן והמאיר.
תבורכי,
מנור
אין לי ספק שאת ווינרית
מככב אותך בכוכב ניצחון
נהנתי מאד
וביחוד ממשפט הסיום
שלך בידידות
ארי
תודה ציונה -
מעצימה, גם מרחוק :))
מלך אתה,
שיחקת אותה עם התשובה
האולטימטיבית...:))
חומד, לאט לאט - כל אחד בקצב שלו ויש כאלה שבכלל לא -
מהפחד שלא יצליחו -
הסוד הוא שתקרת הזכוכית נמצאת רק בראש שלנו ואת המכות הקשות כבר קיבלנו - הם שבנו אותה... עכשיו על מנת להפיל אותה צריך רק להבין שהיא תיקרה של הילד שהייתי ולא של המבוגר שאני.
תודה פנינה, מילותיך
נוגעות בי בדיוק במקום שאת מדברת עליו :))
שם זה פה
ובכל מקום... :))
את תהיי מתוקה -
כי את רוצה באמת !
אחזור בערב עם תגובה וכוכב
מלאת חוכמה את, אוהבת אותך
החולם מגשים
מי שמעיז...מתיז.
אז מתי יוצא "טור דה ירח"?
מזכיר לי שקניתי חלקה על הירח
5 דונם עלה 100 שח או משהו כזה
אולי אחד מילדיי צאצאיי יהנה.
פוסט יפה, מעניין, מקדם ונותן תקוה.
לפעמים אנחנו צריכים למשוך לעצמנו בשערות כדי להוציא את עצמנו מהביצה.
כמו דון קישוט וסאנצ'ו פאנצ'ו, בזמן שהם ברחו, הם היו צריכים לעבור תעלת המים,
כדי להצליח לקפוץ מספיק רחוק, הם משכו לעצמם בשערות, וכך הם הצליחו לעבור את המכשול.
שאלה: אנחנו נמצאים בתוך מבוך מסובך, מהי הדרך הקצרה ביותר כדי לצאת ממנו ????
תשובה: הרם את עצמך מעל המבוך, ואז תוכל לראות את הדרך החוצה.
נהנתי לקרוא, תודה.
גילוש תיארת זאת בכ"כ רגישות ובפשטות.
הרצון להתקלף כמו בצל, שכבה אחר שכבה, מפחידה לעיתים,
אבל לחזור לבסיס שלנו, אל מי שהיינו במקור, אל הטוהר, הפשטות
זה כ"כ קל ובעיקר מעצים.
גילוש את נהדרת
תמיד חשוב לחלום להגיע לירח
מקסימום נופלים בין כוכבים
הסיפור שלנו עם תקרת הזכוכית הוא הסיפור שלנו עם מערכת האמונות שלנו כי הן המלט והאבנים והאבק. כשמסתכלים על זה כך התקרה הופכת נגישה יותר. מנגבים בהתחלה את האבק אח"כ ממיסים את המלט ואז האבנים פשוט משתחררות. איךעושים את זה? בעזרת חקירה. חקירת מחשבות, שליפת אלו שלא תורמות לנו והחלפתן בחדשות ומועילות יותר. ואפשר לעשות זאת בדרכים מגוונות: הילינג, כתיבה מודעת, התכוונות, פסיכולוגיה, אימון, העבודה, תטא הילינג.... כמו שכתבה ביירון קייטי החכמה והמופלאה: "אני לא מייצר מחשבות: הן מייצרות אותי - עד שאני מתחיל לחקור אותן מתוך "אהבתך נחוצה לי, האם זו האמת" בקיצור החיים זו הרפתקאה של עיצובים, אנחנו מגלפים את עצמינו מחדש כל דקה ואפשר לשנות את הצורה... אני מרוצה מהדימויים שלי. שיהיה יום נפלא לכולם ובקרוב "תרומהניטי, יצירה משותפת של ההווה הטוב ביותר" וכל התכנים הללו ורבים אחרים ומפגשים וגילויים ושמחות. בקרוב. בקרוב. יום טוב.
פוסט חכם ונכון.
צריך רק לזכור שיש גם תקרות זכוכית שנבנות ע"י החברה מסביב, ולא ע"י מי שמנסה לפרוץ אותן.
למשל נשים בקריירת ניהול עשויות להתקל בהן, גם כשיש להן את כל הכישורים והרצון...
עוד פוסט חכם מבית היוצר של גילוש :-)
כוכב ממני,
איריתה
נפלא
וכעת לפרוץ את התקרה...
יפה ומחזק - תודה
חכמת חיים!
*
בוקר של יום חדש...
שושי
יפה כתבת וחכם.
יום נפלא.
לשאוף ולפרוץ
זאת הסיסמא של הוינרים
חיוך ירקרק לך גילוש
שי
תיקרה,,
כאן שם ובכל מקום
זה החיים עצמם,
אנשים יוצרים שכבת הגנה סביבם
ולאט לאט מבינים שהחוסן מגיע מבפנים..
יום נפלא
מקסים !
למרות הקושי, למרות הלבד, אתה תגיע - כי אתה ווינר וווינרים לא מוותרים,
משום מה חשבתי על הפחד, זה שכתבתי עליו...
אבל אז, הבנתי שהוא לא ממש קשור לעניין.
כי מרגע שהחלטתי להגיע אל תיקרת הזכוכית,
הפחד נותר מאחור...
וכל שנותר לי הוא להתמיד ולהגיע אל מעבר לתיקרה זו.
והמסע אליה, אף אם יתארך, טומן בחובו גילויים מסעירים:
אמיתות רבות.
ניטשה כתב פעם:
גם אם לא תגיע אל הפיסגה של הר האמת היום, הרי אימנת
עצמך להגיע אליה מחר!
ווינרים לא מוותרים *
תמצית התורה :)
החולמים הגיעו עד הירח, לא רק עד השמיים.
אז אני רוצה עד הכוכבים!
פוסט יפה מאוד.
כן, בהחלט ! ואמן ואמן על כולנו !
בטח שכוכב מחייך לו עכשיו.
ליל מנוחה
יעל.
.
גילי
תודה שהזכרת,
שהכל בידנו ואפשרי.....
אכן ,השמיים הם לא הגבול.
חכם ונכון ביותר גילוש
אשוב מחר
רונית
יקירתי הקסומה,
כל מילה בסלע...
לקרוא וליישם:)
תודה רבה על ההשקעה- את ענקית****
נשיקות, ציונה
תודה נירית, את בעצמך אוצר :))
מיכאל, נעים לי שקראת והגבת -
הכוכבים הם בונוס - לא חייבים :))
תודה חיים, השעורים הכי טובים הם מהחיים עצמם :))
זה מהחיים מותק...
אומרים: בחיים אל תהיה צודק, תהיה חכם...:))
תודה
כפרות אתה... (במרוקאית...)
עד שיש לך "מחלה" היא משותפת לרוב העולם:)))
יש לי טיל מפצח תקרות
שחבל על הזמן
אף תקרה לא עומדת בפניו
קוראים לו "בהירות הכוונה"
הוא מונע באש הלב
ומבויית ישירות על אלוהים
הוא כל-כך עוצמתי
שהוא אפילו לא מבחין בתקרות זכוכית
אלא חולף ישר דרכן
גילה יקרה
כתבת ותארת מאד יפה
ובכל זאת יש בעיה עם התקרה
לפעמים המכה שמקבלים ממנה
והנחיתה הקשה יכולים לגרום לנו
לאכזבה ותסכול שנפחד אפילו להרים את הראש במעט.
כגודל הציפיות אומרים כך גם ההאכזבות..
לכן דעתי שונה...שלא חייבים לשבור את הראש בתקרה
ואפשר לעלות לאט לאט כי בסוף הרי כולם נפגשים היכן שהוא
ואם גם מקבלים מכה ,המכה אינה אנושה ולפעמים אפילו לא כואבת
ואפשר משם להמשיך לנסות שוב..
זו בכל זאת דעתי..
מצטער שאזלו כוכבי.מחכה לחידוש המלאי.
כרגיל גילוש
כל כך אמיתי
כל כך אנושי
כל כך מהבטן.
* יקירתי
תודה, את מקסימה.
רוצה להיות שם...*
כל מילה אוצר.
גילוש יקרה,
יפה כתבת. אהבתי מאד. לצערי איל לי כוכבים, אחרת...
לילה טוב !
t אפשר ללמוד משהו- תודה
גילה יקרה,
איזה פוסט חכם....את כל כך צודקת.
*
למה מפרסמים מכתבים אישיים
שנכתבו אליי באינטרנט ... ?!