המשפט הנפוץ אומר "השמיים הם הגבול",

המתחכמים אומרים שהשמיים הם לא הגבול,

כי אין גבול לעד איפה האדם יכול להגיע.

זה נכון ואת זה ההסטוריה הוכיחה.

החולמים הגיעו עד הירח, לא רק עד השמיים.

מה שפעם היה נראה בלתי אפשרי, היום כבר לא בגדר חלום, אלא מציאות.

כך גם במישור האישי,

כל אחד חולם את החלומות שלו ועד איפה שהחלום לוקח עד לאן שהוא מרשה לעצמו לחלום - לשם הוא יתרחב, יפרוץ ויגיע. הכל אפשרי,

רק ש...

אז מתחילה בעיית התיקרה. מעטים האנשים שאין להם תיקרת זכוכית. התיקרה נועדה לשמור עלינו. פעם קרה משהו, בילדות, מישהו אמר משהו, חווינו חוסר הצלחה, תיסכול, משהו שיתק אותנו. קרה משהו שלא טיפלנו בו, כי לא היו לנו כלים, שהרי היינו צעירים, משהו שפגע בנו ונוצרה שכבת הגנה. עליה, נוצרה שכבה נוספת שהיתה צריכה להגן על העצמי שלנו ועוד אחת ועוד אחת, עד ששוכנענו שהתיקרה כל כך עבה, עד שנדמה לנו שאין ביכולנו לשבור אותה.

רק ש...

אז היינו צעירים ומבחינה רגשית לא יכולנו לטפל במה שקרה. היום אנחנו בוגרים יותר, בשלים להתמודדות, יש לנו כלים. אנחנו כבר לא צריכים את התיקרה.

התיקרה נועדה לשמור עלינו ואנחנו שומרים עליה כדי שהיא תשמור עלינו וכן הלאה. נוצר דפוס שכבר התרגלנו אליו, רק שעכשיו הוא מיותר לנו - דפוס תוקע.

רק ש...

עכשיו כבר אנחנו קטנים עלינו. רוצים להיות מאושרים. רוצים לפרוץ. הגיע הרגע למלא את מידת הנעליים האמיתית שלנו. לאט לאט מסירים שכבה מהתיקרה וקצת גדלים ועוד שכבה.. וגדלים עוד קצת.

זה מפחיד, זה חדש, זה  מוזר. דרוש אומץ ומייד. נעצרים. לוקחים אוויר, נושמים עמוק ו... עוד דחיפה קטנה, נפרדים מעוד מחסום. כבר אפשר לראות את השמיים, הם כחולים, הם יפים. האור שבקצה המנהרה -

רק ש...

העטיפה האחרונה של התיקרה היא הקשה ביותר, היא גם העדינה ביותר.

שם נמצאת הפגיעה המקורית, האמיתית, זאת שצריך להתמודד איתה, לא עם גרורותיה והשלכותיה. כבר ממש נראה שזה אפשרי ואף אחד, כולל אתה, כבר לא מבינים איך זה, שאתה נוגע באור ומרפה ונוגע ומרפה. זה כל כך ברור לכולם שאתה כבר שם ואתה יודע שזה עוד לא. זה קרוב, אבל עוד לא.

רק ש...

אתה כבר יודע לבנות את הסולם, כבר מודע לתהליך, כבר יודע שזה קרוב ושזה יקרה ושלמרות הפחד, זה רק ענין של זמן. אתה אפילו כבר יודע שהתיקרה היא של הילד שבך, לא שלך היום הבוגר והיא נמצאת רק בראש ולא באמת - 

רק ש...

לפעמים אתה עייף, מותש מהדרך הארוכה והמייגעת. מותש מהרצון להיות אתה, בגודל האמיתי שלך, כי מגיע גם לך להיות מאושר. אתה כבר רוצה לוותר. לרגעים אתה כבר מוותר.

אולי זה בכלל לא שווה את זה. אולי אתה באמת לא יכול... אולי עברת את הגבול של עצמך ואתה רוצה רק לנוח. לשים ראש, לתת לדמעות לרדת ולנוח.

רק ש...

אתה כבר יודע שמחר בבוקר יום חדש ואתה תקום עם כוחות מחודשים. אתה כבר יודע שככה זה נקרא לחיות, פעם למעלה ופעם למטה ואז למעלה שוב..

למרות הקושי, למרות הלבד, אתה תגיע - כי אתה ווינר וווינרים לא מוותרים,

אני