מושג הרוח המוחלטת פורש לא מעט בטעות. זכור לי שקראתי על אחד ממבקרי היגל ששמו נמלט ממני, הרואה קו מקשר בין רעיון הרוח המוחלטת כמביעה איחוד, זהות - בין האני לאחריותיו כמעשה כוחני, דיקטטורי. היגל מוביל לסטאלין לפי ביקורת קשה זו. בין אם הביקורת מוצדקת ובין אם לאו, האני כפי-שהוא-לעצמו איננו רק מכלול האפשרויות הבלתי ממוצות להיות אחר מכפי שנקבע עליו להיות, או מכפי שקבע על עצמו להיות. האני אכן מוחלט, אך לא באופן זה שחוסר הזהות הפנימי שבו נעלם, המתחים התרופפו, או שניתן להתגבר על הניגודים באופן א-היסטורי. הוא טוטאלי בהקיפו את מכלול התופעות החברתיות בעצמו, במודע או שלא במודע. אי-הזהות שלו לעצמו, קרי התפוררותו, היא המחלה המתמדת של האני כבורגני, המבקש לתפוס את זהותו בדמות הפעלת הכוח על הדומם והחי-הדומם, ולאחר ונכשל בכך והתפורר, הוא מבקש למצוא את עצמו בקטגוריות חדשות "מומצאות", משהו ערטילאי בין המטאפיזי לחברתי. הרוח המוחלטת ראוי שתעשה אנושית, בכך שלא יינתן לקולו של הקולקטיב העכשווי עדיפות, אלא לקולקטיב כפי שהוא ראוי להיות. הרוח המוחלטת כמושג של השכל, המתייחס לעולם האובייקטיבי, היא גם מושג של התודעה הכוזבת. ככזו היא מאדירה את החברה הפאשיסטית. הרוח המוחלטת כמושג של התבונה, המתייחס לעולם האובייקטיבי כפי שהוא ראוי להיות ואיננו,המכוונת את עצמה לאין הממשי, היא מושג של החירות. במושג זה האני הופך להיות בהתפתחותו ההיסטורית הטרוגני יותר ויותר, אוטונומי יותר ויותר, וכפוף להיקבעות הטרונומית פחות ופחות. הרוח המוחלטת היא חופשית רק במידה והיא אוטופית בממשותה העכשווית, או אידאה רגולטיבית לפרויקט שטרם הושלם. |