חשבתי שאולי כדאי לי לנסות את מזלי. למה לא בעצם...? (ואם אתם שואלים את עצמכם למה דווקא שמתי את השיר הזה, אז אין סיבה מיוחדת .אני אוהבת אותו וחשבתי שיהיה לכם נחמד לשמוע אותו בזמן שאתם קוראים)

התחלות (חלק א)

היא כמהה להתחלה חדשה. חיים אחרים. נמאס לה מהבנאליות האינסופית, מאותו שעון מקולקל שמחוגיו עצרו על השעה 21:02 ונשארו שם ליותר מדי זמן. הגיע הרגע לשינוי. אותו שינוי מיוחל שבושש לבוא. אך בדיוק ברגע שבו חשבה לוותר, הדהד לפתע צליל חדש: "תיק תק".

"שלום אוֹרי? בוקר טוב! מדברת לימור, המאפרת של "רדיו רדיופוני". אנחנו למטה עוד דקה בדיוק, אתה יכול לרדת?"

"היי לימור! בוקר טוב. כן, בטח. אני מייד מגיע"

ברגע ששמעה את קולו, צלצל באוזנה רחש מוזר (תיק תק. תיק תק). היא לא יכלה להסביר את זה, אבל זו הייתה הרגשה פנימית. כאילו משהו חשוב עומד לקרות. דנה, שישבה לידה, הצביעה ימינה ואמרה שזה הוא. היא הביטה לכיוונו. מנקודת מבטה הוא ריחף באוויר, חזותו הייתה כשל אדם בעל נפש משוחררת שאינו יודע דאגה מה היא, ומכנסיו הקצרות התבדרו ברוח. הוא התעופף לכיוון המכונית הכחולה, ונכנס לבפנים. אך רגע קטן לפני כן הביט לכיוונה, חייך ואמר שלום. לה ולכל הנוכחים במכונית. לימור הבחינה בבחור החדש שנקלע לחייה, ושיהיה שם לפחות בשבועיים הקרובים. אך גם אם הבחין בה, ידעה שזה לא אפשרי. כי לאורי הייתה חברה. וחוץ מזה – למה שהוא בכלל יסתכל לכיוונה?

לאחר השבוע הראשון(תיק תק. תיק תק), מצאו אורי ולימור שפה משותפת. בכל פעם שאיפרה אותו, הבחינה בעיניו המביטות לכיוונה ובחיוך קטן שעלה על שפתיו. ולמרות שכבר עבר שבוע, עדיין הרגישה כי ידיה רועדות בכל פעם שנגעה בפניו. אך בכל פעם שנדדו מחשבותיה אל ארץ החלומות, החזיר אותה למציאות אותו קול פנימי ומעצבן, שסרב להאמין שההרגשה הדדית וכי היא לא מדמיינת. וכך עברו שבועיים שלמים והגיע העת להיפרד. נפרדו אורי ולימור בחיבוק חם והיא ידעה שזה הסוף. הפעם הבאה והיחידה בה תראה אותו, תהיה כנראה עוד הרבה זמן, כאשר יוקרן הסרט. ועד אז הוא בטח כבר לא יזכור את שמה.

חודשיים שלמים עברו ולימור לא יכלה להפסיק לחשוב עליו. עיניו החומות וחיוכו הקורן הופיעו בחלומותיה. שבו, חזרו וקראו בשמה. אחר צהריים אחד, בעודה צועדת ברחוב (תיק תק. תיק תק), ביום הכי חם בשנה כאשר האוויר עומד מלכת, הרגישה לפתע ברוח נעימה על עורפה. היא עצרה לרגע, עצמה את עיניה ונהנתה ממשב הרוח המצנן. ובעודה עושה כן, הרגישה במכה קל בכתפה. היא פתחה את עיניה, הביטה לצד והתכוונה להעיר לאותו הולך ושב אשר הפריע לשלוותה. אך לפני שהספיקה להוציא הגה (תיק תק. תיק תק), הבחינה בפנים מוכרות. חיוך רחב עלה על שפתיה הוורודות והמאושרות.

"אורי? מה שלומך?"

"לימור, חמודה! מה העניינים?", אמר ונתן לה חיבוק חם. ריחו היה נעים ומשכר כיאה לאדם חסר דאגות המהלך בחוץ ביום חם שכזה.

"תקשיבי, אני חייב ללכת לפגישה. אבל הייתי שמח להיפגש אתך לקפה איזה שהוא יום, מה את אומרת?"

לימור לא האמינה למשמע אוזניה. למה שהוא בכלל ירצה להיפגש עימה? מה קורה עם החברה שלו? או שמא היא סתם מדמיינת והוא פשוט נחמד? האם הוא מעוניין בלהיות ידיד בלבד? האם כל משאלותיה עומדות להתגשם? מה בדיוק קורה כאן ולמה? אבל אין זמן למחשבות. צריך לענות, ולא לשכוח להישמע קלילה ולא מתלהבת.

"נשמע לי סבבה לגמרי, יכול להיות מאוד נחמד", השיבה והייתה מרוצה מטון דיבורה הרגוע (למרות שלא שהיה לה מושג איך הצליחה במשימה).

"מצויין!", קבע אורי. "תני לי את הטלפון שלך ואתקשר בימים הקרובים"

וכך היה. לאחר יומיים התקשר אורי. אך במקום לקבוע איתה בבית קפה, קבעו פגישה בביתה. דבר זה קצת בלבל את לימור, שכן לא הייתה בטוחה באשר לכוונותיו של אורי. בתוך תוכה רצתה עד מאוד שכוונותיו לא יהיו אך ורק ידידות אך מצד שני, בפעם האחרונה ששמעה עדיין היה עם חברתו והיה לה קשה להאמין שגבר שכזה ירצה להיות עם מישהי כמוה. זה יותר מדי טוב בכדי להיות אמיתי, חשבה לעצמה. אך ליבה לא הפסיק לפעום בחוזקה. (תיק תק. תיק תק). השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים, והיא קבעה אם אורי בשעה ארבע וחצי. את כל חצי השעה בילתה בניסיון להרגיע את עצמה, אך ללא הועיל. צלצול פעמון. הנה הוא כאן. הצצה אחרונה במראה, טאץ' אפ אחרון באיפור "הטבעי", ושכנוע עצמי של הרגלים ללכת לכיוון הדלת.היא סובבה את המפתח במנעול, פתחה את הדלת והנה הוא עומד מולה, בכל תפארתו. אורי. אצלה בבית. התיישבו השניים על הספה במרפסת ביתה והחלו לדבר. הם דיברו על הצילומים, על האנשים הנוגעים בדבר ועוד דיבורי סרק לא חשובים. ואז הגיע השאלה:

אורי: "נו אז מה ככה? יש לך מישהו?"

לימור: "אממ..לא. לא כרגע. מה אתך? עדיין עם החברה?"

אורי: "כן..."

לימור: "נו ואיך? מסתדרים? הכל טוב?"

אורי: "את יודעת..כמו כל דבר. קצת טוב, קצת רע. האמת שקרה משהו מוזר לפני איזה שבועיים. התקשרה אלי איזו אקסית, שהיום היא כבר נשואה עם ילד, והציעה לי פגישה אחת, חד פעמית.."

לימור לא הבינה מדוע לו למסור לה פרט שכזה.

"נו ו..? הסכמת?"

אורי: "ברור שלא... אבל זה היה מאוד מפתיע. מה את חושבת? את היית עושה את זה? שוכבת עם מישהו נשוי?"

לימור הייתה המומה מהשאלה. היא בכלל לא הבינה איך הגיעו לנושא הזה ולא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת לאן הוא חותר.

לימור: "גבר נשוי מבחינתי זה מחוץ לתחום"

אורי: "ומה עם גבר שיש לו חברה?"

לימור לא ידעה כיצד להתמודד עם השאלה. עכשיו כבר לא נשאר טעם להכחיש בפני עצמה את כוונותיו ואת המחשבות אותן ניסתה להדחיק עוד לפני המפגש. הרי למעשה כשדיבר עמה על פגישה קיוותה שמשהו כזה יקרה. אך העדיפה להתייחס אליה כאל פנטזיה. הייתה זו מחשבה זדונית שקפצה ללא הזמנה מיוחדת והשתלטה על שאר המחשבות הטובות אשר נלחמו בכל כוחן לעלות על פני השטח אך נחלו כישלון מר.

לימור: "אני לא יודעת...לא חושבת שאני אוכל לעשות את זה", אמרה והורידה את מבטה כלפי מטה.

אורי: "ואם הוא מתכוון להיפרד ממנה?"

לימור הרימה את ראשה, הביטה בעיניו של אורי, והבחינה בחיוך של מבוכה קלה עולה על פניו. במשך כמה שניות שהרגישו כמו נצח הם הביטו זה על זו ושתקו.

"אפשר להתקרב אליך?", שאל בשקט.  לימור היססה לשניה ואז הנהנה לחיוב בראשה.

"כן", הוסיפה ולחשה.

אורי חייך אליה קלות והחל להתקרב לעברה. הוא התיישב על השרפרף הקטן אשר שימש עד אותו הרגע כחומה ביניהם.

"אפשר ללטף לך את היד?", שאל שוב. לימור גיחכה. זה נשמע לה כמו המשפט הכי הזוי בעולם. מבלי לחכות לתשובתה, לפת את ידה בידו והתחיל ללטפה. היא לא האמינה למצב אליו נקלעה. היא לא יכלה להכחיש כי זו למעשה התגשמות כל הפנטזיות שלה. אבל תמיד הייתה רגילה לכך שפנטזיות אמורות להישאר בגדר פנטזיות. ולכן הרשתה לעצמה לחלום כמו נערה בת שש עשרה. אבל עכשיו שזה מתגשם, זה נשמע ומרגיש מגוחך יותר ממה שדמיינה לעצמה. הם הביטו זה על זו במבוכה וחייכו.

"אני מצטער...לא התכוונתי להביך אותך", אמר וחזר למקומו.

"אני מצטערת, אורי, אני לא יכולה לעשות את זה. אבל אני אשמח אם נוכל להיות ידידים". אורי הסכים.

 וכך באמת היה. אבל אם חשבתם שזה סוף הסיפור, טעיתם. זו הייתה רק ההתחלה (תיק תק. תיק תק)...