מנש הס, מתאמן אנדיור, ניהל יומן אחר, שונה ובעיקר מרתק, סוחף ומרגש לקראת השתתפותו באירונמן אוסטריה לפני שבועיים. לאחר שסיים את התחרות שלח לי חלקים ראשונים מהיומן, ואני - חייבת לשתף אתכם ביופי הזה. בחרתי פרק אחד, אבל ממליצה בחום להיכנס לקרוא את שאר הפרקים שכבר עלו. תהנו.
קיבלתי אופניים לבר מצווה. סנטוריון "לה מאנס" 12 הילוכים. אני וחברי הטוב ש. (אות אמיתית) ילדים ירושלמים גזעיים בסנדלים תנ"כיות לא מפחדים משום דבר. בקצה הר הרצל בוחנים את הירידה ואומרים "זה בטח כיף". יורדים. בשלט הירוק "בר גיורא" שבקצה הירידה, היה זה ש. שאמר "בו נמשיך ליער של מחנה הקיץ שהיה לנו בבר גיורא". עליזים וטובי לב מתגלגלים בערוץ נחל השורק עד תחילת העליה לבר גיורא.
מתחילים לעלות. מתנשפים ומזיעים. קרוב ל-35 מעלות בצל. אין לנו (ולא היתה לנו) טיפת מים. שני ילדים בכיתה ז' שפוכים באמצע העליה לבר גיורא. אין נפש חיה על הכביש (טרם נבנתה צור הדסה והיו בסך הכל 3 מושבים שכוחי - אל בקצה הכביש) פתאום רעש של רכב מטפס בעצלתיים. ספרייה ניידת העוברת בין המושבים. מסמנים לו לעצור, ושואלים בגרון ניחר ובזיעה ניגרת "כמה עליה עוד יש" מתוך כוונה שהנהג השמנמן יגיד לנו; בואו ילדים תעלו איתי.
"בואו ילדים תעלו איתי" מסמן לנו כי יש מקום לאופניים בספריה מאחורה. אני מסתכל על ש. וש. מסתכל עלי. "אם אתה רוצה - תעלה אני לא מוותר לעליה הזאת" אני לוחש בשארית אדי הגאווה שנותרו לי. "סע" אומר ש. לנהג שמתבונן בנו כתרנגול בבני אדם. אינני זוכר איך בדיוק, אבל בשארית כוחותינו הגענו לבר גיורא ונשכבנו תחת עץ הזית שליד הצרכניה שותים מים מהברז של הטפטפות. מעולפים למחצה ומְזֵי רעב.
לי היו כמה שקלים ישנים וניגשנו למכולתניק לקנות לחם ולבן. "אין" פסק. "אבל הנה, יש בארון מלא לחמים" הצבעתי. "זה ספור" "מז'תומרת "ספור" שאלנו יחדיו ש. ואני. "במושב יש 62 משפחות אז יש 61 לחמים" הסביר "משפחת בן הרוש לא אוכלת לחם" (כנראה התכוון שיש להם מחלת צליאק) אובדי עצות עמדנו בתוך המכולת שהיתה ריקה במילא מסחורה ומאנשים. "טוב" ריחם עלינו "אתן לכם חצי לחם משלי". כך עשה.
כה יעשה לי ה' וכה יוסיף - לא זכור לי עד היום משהו טעים יותר מחצי הכיכר הטבולה בלבן אך לא זה הסיפור.
"מה עושים עכשיו, ניקח טרמפ?" שאל-תהה ש. "באנו באופניים ונחזור באופניים" פסקתי, למרות שבתוך תוכי רציתי שש. יתעקש שנחזור בטרמפ. בין כה וכה הגענו שוב לעין כרם רק מהכיוון של העליה ...
היה זה כמדומני שלוש בצהריים. כל סיבוב של דרך נתפס כגיהנום עלי אדמות וכל עיקול של עלייה נדמה בעיני כעינוי שטני שאחריו... עיקול נוסף. מולינו, בקצה הר הרצל הפסל האדום (שהוזז לאחרונה לצורך עבודות הרכבת הקלה). והוא, כאצבע משולשת, מתקרב ומתרחק לסירוגין בכל עיקול ובכל פניה. הראש מתפוצץ מההתייבשות. הרגלים מייללות מכאבים, הזיעה שורפת בעיניים (לא היו אז קסדות...). ואנו ממשיכים לרכב במעין אקסטזה ילדותית. ממש למרגלות האנדרטה האדומה נשפתי לש. שהיה מאחרי "ותחזינה... עינינו... בשובך... לציון" והשתעלתי ביובש ובמחנק . "ברחמים..." גמר ש. את התפילה הידועה ונפרדנו איש לביתו כשאנו לא משערים ולא מבינים, שכאן, בקצה הר הרצל, במו ידינו, נזרעו זרעי רצון-הברזל, או אם תרצו - נשתל המקף. מנש הס
|