ליבי נמס למראה פניך אחרי נתק של כל כך הרבה זמן. התרככתי כשדמעות צפו ונצצו בעינך, השנאה כבר לא הייתה כל כך חזקה. גופי רטט רק מהמחשבה על היותך כל כך קרוב אלי. אמרת ספק לחשת "שלום" ואני שאלתי ברכות "קרה משהו?" לא חשבתי שתענה לי. הכעס והמרירות היו קשים מדי בשביל שנינו. ולמרות שלא נאמר כלום, הרגשתי, בעוצמה כל כך חזקה, כמה שאתה רוצה אותי שוב, כמה שאני חסרה לך. ולבסוף, אתה נשברת ושפכת את ליבך אלי. סיפרת כמה שהחיים קשים לך, ואני בתוכי הצטערתי על הקללות והאיחולים שלי לסבל שלך.
בזמן שהבטתי בעינך, שנפקחו עם כל מילה שלך, פנטזתי על ידך נוגעת שוב בפני. נזכרתי באותו לילה ששכבנו מחובקים במיטה ואני בכיתי, התנחמתי בזרועותיך בשקט, בשקט. אתה הבטחת לי את העולם, הבטחת לי אותך. וזה הספיק, הספיק לעוד נשימה ועוד נשימה. לא הצלחתי להתרכז במה שאמרת, הייתי מהופנטת למראה פניך הכל כך מוכרות עם כך כל כך שונות. התפלאתי שזכרתי כל פינה בפניך, ראיתי את עינך נעצמות ונפקחות, את הלחיים הרטובות מהדמעות, והכרתי הכל. זיהיתי את ההבעות. אבל משהו היה שונה, משהו כאילו נעצם, נסגר.
ועם כל נשימה, שוב השנאה עולה ונעצרת בגרון. ועם כל מילה, היא מתעצמת וגואה. ואני חופרת עמוק בראשי ומנסה להיזכר ולהבין כיצד נקרעה השערה שהפכה את אהבת הנפש שלנו לשנאת סתם. הרי אהבה כל כך גדולה, אהבה ללא תנאים, אהבת דויד ויהונתן, אינה נעלמת בהרף עין, ובטח שלא מגיעה אל המקום שאנחנו הגענו אליו.
בשיא שלנו, הייתי לפעמים חושבת, מה יהיה אם יקרה לך משהו, ותמיד ידעתי שבלעדיך לא אוכל לחיות, חשבתי שליבי יפצע כל כך חזק עד כדי כך שהוא ידום. ועכשיו, כשבאמת אבדת לי, ראיתי שאפשר להמשיך לחיות. גיליתי שמעבר לפינה, באמת הסתתר משהו יותר טוב. אז למה הכעס? למה השנאה? הרי האהבה התפוגגה. הצלחתי להבין, אני לא מתגעגעת אליך, אני מתגעגעת לקשר. וקשר אפשר לבנות עם כל בן אדם. אז עכשיו אני משחררת וממשיכה הלאה. |