זה מתחיל כשאני מזמינה את המשקה הראשון בבר, ברגע זה אני חזק בקטע של ערק סאוור, החלטתי שזה המשקה שלי לקיץ 2007. אני שותה אותו מהר, מערבבת את הטעמים של הלימון, אניס והרבה סוכר בפה ומרגישה את האלכוהול נכנס לי למחזור הדם. אחרי 3 שנים של עבודה בברים ומסעדות {כן לפי חישוב מהיר זה לא כל כך חוקי} הכבד שלי כבר רגיל לכמות מכובדת של הנוזל הזה בכל צורה שהיא, אני לא מתגאה בעובדה הזאת, הלוואי והייתי מסתפקת במידורי סאוור וסותמת את הפה, אבל אני בחורה קטנה עם כבד גדול.

אני מזמינה את הערק סאוור השני ועל הדרך גם מדליקה סיגריה ומסתכלת לתוך החבילה ומזכירה לעצמי שאני לא יכולה לקנות עוד אחת, שדי אני כבר מגזימה. אבל ברגע שהנוכחית נגמרת אני כבר מתחילה לפנטז על הבאה. 7 שנים אני מקללת את עצמי על זה שהתחלתי בכלל לעשן ובתור בחורה בת 20, 7 שנים זה המון. אני לא אשכח את הסיגריה הראשונה שלי, היא פיתתה אותי, כמו פאם פאטל היא קרצה אלי בשימלה אדומה, אפילו השם שלה גירה אותי, "מלברו", כמו כל ילדה חלשת אופי {כן אני לא מנסה להכחיש את זה שהייתי חלשת אופי בגיל 13} האמנתי שאם אצמד לחברה החדשה שלי "מלברו" היא תביא לי הכל בחיים, זה נשמע קצת מוזר אבל גם אני רציתי להיות הקארבוי של מלברו או לפחות קארי בראדשו לפני איידן. הפסקתי לספור בפעם העשירית שניסיתי להפסיק, כל פעם תליתי לעצמי תמונות של אנשים בלי לסת ,של ריאות מושחמות או של כל הדברים שיכולתי לקנות אם לא הייתי מבזבזת 6 פאונד על חבילה, אבל 7 שנים עברו ואני בחורה קטנה שלעיתים מתקשה לנשום.

זה כבר הכוס השלישית, סיבוב שני של צ'יסרים על חשבון הבית וקיבלתי הודעה. אני יודעת שזה טעות, שזה לא מה שאני צריכה, שאני עוברת מצרה אחת לשניה בלי לבדוק אפילו מה אני באמת רוצה. הבנות אומרות שזה לא בריא, הן פותחות על זה דיון בפעם החמישית הערב, הן נהנות לדבר על המערכות יחסים שלי, על הרגשות שלי יותר ממני. הן מנתחות אותן ובוחנות כל פרט ומנסות להביא לי דוח מצב, הדוח נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה, אבל זה תמיד מצחיק לשמוע. הן אומרות שאני לא מוכנה, שאני צריכה לחכות לו, שהוא עוד מעט יחזור. ואני אחרי כבר שנה שויתרתי, שנה שהתלבטתי, שנה שבה המרחק ביננו היה 25 שעות. אני החלטתי שאני לא רוצה לנתח יותר, לא רוצה לדבר על זה יותר, לא רוצה להיות נרוטית. אם כואב לי, אז כואב לי, אז תתנו לי לשבת בין שיברי הלב שלי וכמו פאזל לנסות לחבר את החלקים. מהשיחות האלה אני מקבלת הרגשה שאני בעצם מזוכיסטית, שאני בעצם יודעת מראש שזה נועד לכישלון, שהכל נעשה כדי לשכוח אותו. אני מדליקה עוד סיגריה וזה צובט לי בלב, זה המצית שהוא קנה לי וכמה שניסיתי לאד אותה לא הצלחתי. אני שולחת לבחור הודעה שיבוא לאסוף אותי בעוד חצי שעה ואני מקווה שהוא לא יכנס כי הברמן מכיר את האקס שלי טוב מדי. אני בחורה קטנה עם דמעה גדולה.

אני יושבת על שפת הים לבדי וחושבת על השנה האחרונה, אני עושה את זה כל שנה כמה ימים לפני היום הולדת, אני יושבת וחושבת על כל הדברים שאני רוצה לעשות ולשנות השנה. אני נושמת את האוויר של הים ויודעת שכבד יכול להחלים מליטרים על ליטרים של וויסקי, הריאות שלי בסופו של דבר יחלימו אפילו במעט והלב שלי עדיין צעיר וגם אם הוא יחסיר פעימה וגם אם העולם יפול, מחר בבוקר הכל יראה יותר טוב, שבסוף הכל יהיה טוב, למה? כי חייב להיות.