את אחלה זיון שבעולם

את אחלה זיון שבעולם.

אבל שתדעי שאני יותר אוהב אותך בתור בן אדם מאשר אני אוהב אותך בתור זיון.

אחרת, לעולם לא הייתי רוצה לזיין אותך יותר.

***

בכל יום חמישי אני יושב בבר שלי עד ארבע בבוקר.

טוב זה לא הכי מדויק. למעשה אני יושב שם אולי עד אחת. אחר כך מתיבש לי התחת ואני מפסיק לשבת.

טוב גם זה לא הכי מדויק. למעשה אני מפסיק לשבת לא רק כי מתיבש לי התחת אלא גם מאחר והמוזיקה טובה מידי בשביל לשבת. איך אפשר לשבת כשיש כזאת מוזיקה?

זה השלב שאני מפסיק לשתות בירה מחבית ואני מתחיל להזמין בקבוקים. עם בקבוקים הרבה יותר נוח להסתובב בבר, לתור, לנוע, לסייר, להעביר את המשקל מרגל לרגל, להרגיש את המוזיקה, לחייך, לרקוד.

***

האנק מודי הציל את הנשמה התועה, הטועה והתוהה שלי השבוע.

הוא עשה לי אחלה מצב רוח.

בזכותו הצלחתי להוציא את הראש מהתחת (ציטוט שלו)

בזכותו אני מצליח לכתוב.

ותודה כמובן לגרוש האופטימי ולעוגיה ה-13 (ושיזדיינו הניקים של הקפה - אני רטרו).

***

אל תשאלי אותי מה עובר עלי.

זה לא עניינך.

החיים שלי הם ברשות עצמי.

אין לך כניסה יותר.

אני לא רוצה שתדעי על מנת שלא תתני לי את התשובות החכמות שלך ושלא תשתפי אותי במחשבות הצלולות שלך.

אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה לשאול את עצמי שוב למה אני לא לוקח אותך לאישה.

***

בארבע בבוקר אני כבר שיכור לחלוטין. לפעמים כשאני כותב על זה אני אומר שאני כבר בגילופין. לא רק שאני בגילופן כבר כואבות לי הרגליים. הן כואבות במיוחד אם נעלתי את המגפיים הכבדות. אני מאוד אוהב את המגפיים הכבדות שלי. הן גורמות לי להרגיש מצוין. אני לא יודע אם זה בגלל הס"מ שהן מוסיפות לי לגובה, או בגלל הס"מ שהם מוסיפות לי לאורך. אין בעולם הזה רגליים שלא יכאבו אחרי שלוש שעות של תזוזות ונענועים עם בקבוקי בירה ביד וסיגריה בזוית הפה, בבר צפוף עם מגפיים כבדות, לפחות לא כאלו של בן 41.

***

דקת דומיה.

300 גרם של קציצת בשר עם צ'יפס בטטה וכרובית מטוגנת- הלכו לעולמם.

מול מתחם הבימה, בתחילת רחוב מרמורק שכן בעשרות השנים האחרונות בית קפה /מסעדה בשם "מרמורק". אני לא מחשיב את עצמי לאנין טעם ולעולם לא אעיז לכתוב בשבח תפריט כזה או אחר, בודאי שלא בקרב קהילות בזויות של פלצנים חובבי ביקורת מסעדות. אך בכל הקשור לקציצות בשר והמבורגרים, אני מוכן לקחת על עצמי כל אחריות ולהכריז בפה מלא כי לקציצות הבשר של אותו בית מאכל לא הייתה תחרות בכל העיר. לצערי הרב מאוד התבשרתי כי לפני מספר שבועות נסגרה המסעדה. אובדן גדול הוא זה עבורי ועבור עוד מספר מקורבים ואפילו זרים אשר ידעו והחשיבו את סגולותיה של הקציצה המופלאה ושל המנות הנוספות אשר הוגשו יחד עימה. בצער רב וביגון עמוק אני קורה לכל קוראי לעמוד איתי עכשיו לדקת דומיה.

***

אני כל כך שונא את השיחות האלו.

השיחות האלו מעצבנות אותי.

לא. הן לא מעצבנות. הן מעייפות אותי.

לא. זה לא שהן מעייפות אותי, הן מתישות אותי.

לא. זה לא שהן מתישות אותי, הן מפחידות אותי.

לא. זה לא שהן כאלו מפחידות, הן יותר מבלבלות אותי.

גם זה לא ממש נכון. הן לא מבלבלות. הן פשוט מביכות.

נמאס. אני הולך לישון.

***

אז אני לוקח את המגפיים שלי, את שני הסנטימטרים העודפים שלי, את כאב הרגליים שלי, ואת כל האלכוהול שיש לי בדם ואת כל המילים המיותרות שרצות לי בראש והולך לאכול המבורגר. מרמורק סגור. אף תחליף לא ממש עומד ברמה, אבל בסוף אני מוצא את עצמי על איזה בר. לא חשוב אם זה מוזס, או אגדיר, או בלאק, או אוונגארד, או השד יודע איזה תחליפים זולים קיימים היום תמיד זה יהיה בר שאסור לעשן בו, מול איזה מלצר שלא ממש מבין כמה אני רעב ומתעקש לספר לי באריכות על כל המנות שיש להם בתפריט ולסדר לי יפה את המפיות והסכום לפני שהוא מקליד את ההזמנה על המחשב. ראבקקקקק. שיזדרז כבר. אני חייב משהו מוצק וממשי בתוך הריקנות הזאת שיש בתוכי.

***

ונסיים במעט ארס:

כאמור מרבית השבוע הראש שלי שכן עמוק בתוך התחת שלי. כבר הזכרתי את זה קודם כשדיברתי על האנק. חלק נכבד מהמצב רוח ה"מודי" בו שריתי, נגרם בשישי בלילה בעקבות המסיבה של הקפה. לא. אני לא בא בטענות. חלילה לי. הכל כתוצאה של מריבות שלי עם עצמי. מי שמכיר אותי היטב יודע שאני מרבה לריב עם עצמי.

היום בבוקר, לאחר שהורדתי את הילדים בבית אימם ומיהרתי בפקקים למשרד שוחחתי בטלפון (בלי דיבורית) עם אחת ממכרותי אשר גם נכחה באותו ארוע שנקרא בשוגג "מסיבה" והקאתי עליה חלק מהבחילה:

קודם כל ביקשתי ממנה לא לשים יותר ריפוד בחזיה. "תתגאי בשדיים הקטנות שלך" אמרתי לה. "למה את מסתירה את הפטמות המטריפות שלך בכל הריפודים המזוויעים של החזיות החונקות האלו". בלעעעע. במיוחד נוראיים בעיני הברזלים האלו שמקלקלים לכן לחלוטין את כל הנשיות.

מה שווים שדיים בלי פטמות? מישהו כבר יכול לכל הרוחות להסביר לי את זה?

אז נכון שמרבית הגברים יעדיפו שדיים גדולים על קטנים (אני לא!!!). אבל גם אותם גברים מפגרים רגשית, מנטלית ושכלית, אותם גברים סטנדרטיים וחסרי מעוף והבנה בשדיים- לא עד כדי כך מטומטמים על מנת לא להבחין בין שד אמיתי ובין חזיה מרופדת ובין שד נפול שנדחף אל על בעזרת ברזל מלובן.

ובכלל? מה אלו כל השמלות המגוחכות האלו, בנות? ראבק נשים מה קורה לכן? תפנימו - זה לא עושה זקפה. כל הבדים הנשפכים האלו. כל המחשופים האלו. כל הכתפיות, החגורות, מה אתן בתחרות מיס תבל? תקשיבו לטוטאל. תקשיבו לאח שלכן. פעם אחת ולתמיד. אין על ג'ינס צמוד על תחת מכונס וגופיה שחורה בלי חזיה על שדיים קטנים ופטמות זקופות. עיזבו אתכן משמלות. עיזבו אתכן מחזיות מרופדות. עיזבו אתכם מברזלים ופוש אפ. תבואו עם ג'ינס, תזיזו את התחת ותפסיקו לרכל.

שבת שלום לכולם

אור ואהבה.