זוכרים ודאי את תסכולו של פרויד: "30 שנה אני חוקר את הנשים ועדיין איני יודע מה הנשים רוצות", ובכן, לעומת זאת, בדרך כלל, דווקא מאד פשוט לדעת מה הלקוח רוצה, אבל... תצ'מעו סיפור: 

אמצע שנות השבעים, זה עתה פתחנו משרד, כל קליינט יתקבל בברכה. מגיעה אלינו גברת שיש לה חלקה ריקה באיזור תעשיה, והנה, המפעל השכן פלש לחלק ממנה ועושה בו כבתוך שלו.

אין בעיה, מכתב התראה ואחריו תביעה לסילוק יד ודמי שימוש ראויים – לא מחוץ ליכולתי. "אני שמחה מאד שהגעתי אליך, הייתי אצל שלושה עו"ד לפניך, אבל הם עשו יד אחת עם המפעל." – היא אומרת לי. ואני, כתבתי כבר שזה עתה פתחתי משרד, ואני זקן ומנוסה פחות בשלושים ושלוש שנים מכפי שאני היום? – אם לא – אז קראו את המשפט האחרון שנית. היום הייתי שומע את כל הצופרים זועקים, ורואה את כל הנורות האדומות בוהקות – "מה, היא אמרה שלושה, ואתה לא יודע לספור עד ארבע?", אבל, אני רואה תיק פשוט – וזהו. 

אני שולח מכתב התראה – ומקבל תשובה. הם אכן מודים בעובדות – ומבקשים לרכוש את כל החלקה.

עכשיו אני פונה אל הקליינטית שלי, אשה משכילה, בת 67, ערירית, ומציג בפניה את הצעת המפעל. "אם אגיש תביעה ואסלק את ידם, מה תעשי במגרש, היש לך תכנית להקים שם מפעל?". "ודאי שלא" היא עונה. "כלומר, את תמכרי אותו". "כן.". אז למה שלא נקצר את הדרך. נוציא מהם מחיר טוב, בצירוף דמי שימוש – ותוכלי לחיות ברווחה." "בסדר", היא מסכמת.   

אני מקבל מהם הצעה מגובה בהערכת שמאי, בודק מול שמאי מטעמי, כשיש רצון טוב משני הצדדים – העסק רץ. ואז, כאשר אנו על סף החלפת טיוטות – היא פורצת למשרד כסערה. "המגרש הזה נקנה על ידי... אשר נרצחו ב... ואני לא יכולה למכרו לפולשים. אתה עשית יד אחת עם המפעל נגדי.  תן לי חזרה את הניירות שלי ואני לא מוכנה שתייצג אותי". טוב, עכשיו סוף סוף למדתי לספור עד ארבע. 

עכשיו גם הבנתי כמה לא הבנתי אותה. חשבתי שאישה לא צעירה, ערירית, החיה בדוחק, תרצה לסיים את חייה ברווחה. כמובן שטעיתי – היא לא צריכה רווחה. היא רוצה חיים עם עניין.

עד עכשיו היה לה מגרש שפלשו אליו, שיח ושיג עם עורכי דין, אולי קצת פעילות בבית המשפט עצמו. והנה, בהינף חתימה אחת (אם גם על ששה עותקים...) – אני עומד לגזול ממנה את סיבת המשך חייה. 

כן, היא חזרה אלינו כעבור חצי שנה, "כי בכל זאת הייתי נחמד אליה". לא, לא הסכמתי לקבל אותה. אין מענישים אדם פעמיים על אותה עברה. לא, היא לא מכרה את המגרש.  

ואם היא לא נפטרה מאז, הריהי ודאי עסוקה בענין ובאושר במגרשה, עד עצם היום הזה.