הכתוב הוא פרי דמיון. מאומה כאן אינו אמיתי. אז לא להיבהל ולא לקחת שום תרופות. לקרוא ולהמשיך את השבת. כמה דקות... והרגשתכם הטובה תשוב אליכם. . . הלילה ההוא התחיל ככל הלילות. השנה אינה חשובה. לילה אביבי. הרוח הקלילה שנשבה ממערב לא רמזה כלום על הדרמה העומדת להתרחש. ליל ירח מלא. מאותם לילות בהם העולם מואר באור כסוף, אור קסום וחסר צבע. הירח שקע זה עתה. דקות של עלטה. בוקר עמד להפציע. מקיצי הבוקר הראשונים כבר פקחו עיניהם. ספקים, מחלקי עיתונים, אנשי זבל ואוספי בקבוקים, כולם הזדרזו להתחיל את יומם עוד לפני עלות הבוקר. כאשר השעה התקרבה לשש בבוקר, היו ביניהם ששמו לב שאורו האדמדם של השחר אשר ממלא את הרקיע במזרח בשעה זו, משום מה, לא מאיר! אומנם היה זה עדיין שעון החורף, אולם השעה שש הגיעה... ושום אור לא נראה ברקיע. בשעה שש וחצי עצרו אנשים את מלאכתם, שוב ושוב הביטו בשעוניהם. "מה השעה?" שאלו זה את זה. השמיים היו צלולים ונקיים, שום ענן לא נראה בהם בעת ההיא, כוכב פה כוכב שם, אולם האור שכולם ציפו שיופיע במזרח... לא הופיע. הלילה סירב להסתלק! בשעה שבע החלה להישמע המולה מתוך הבתים. אנשים פתחו תריסים וחלונות, מכל עבר נשמעו צעקות 'אין שמש'! בהלה אחזה בכל. בשעה שבע וחצי בבוקר, כששום רמז לאור לא נראה בשמיים, גברה ההמולה מהבתים. מקלטים הועלו לווליום מקסימאלי, קרייני טלוויזיה הלומים ניסו להרגיע את הציבור. "החזאים מיד מגיעים לאולפן", אמרו. "הם יסבירו". אנשים ישבו בבתיהם, חסרי סבלנות המתינו לחזאים. המתח גאה. הרעש הפתאומי היה קשה מנשוא. כלבים נבחו ממרפסות, סירנות יללו בחשיכה, קולות קריינים, ילדים בוכים, נשים, גברים, כולם צעקו. העיר רעשה וגעשה. כשהחזאים הגיעו לאולפן השעה כבר הייתה אחרי תשע בבוקר. הגיעו שניים. המבוגר נראה אדם מוכה. הוא אחז במיקרופון ובקול רועד ניסה להסביר משהו. הצעיר, שוב ושוב רץ לחלון שפנה למזרח, סוכך בידו מעל עיניו, כאילו מתכונן לאור מסנוור, הביט בריכוז אל תוך העלטה. המבוגר גמגם וטען שהמצב לא כזה נורא. "השמש" הוא אמר "במצב של פניאופסנלס. תופעה נדירה מאוד!" עוד לפני שהחזאי סיים את נאומו המבולבל, התמלאו הרחובות בני אדם. אנשים יצאו מבתיהם ערומים למחצה, עוטים שמיכות רצו בכיכרות כששמיכותיהם מתנפנפות אחריהם. היו שנפלו, היו שנפצעו, היו שניסו לנסוע במכוניותיהם, אך הרחובות נסתמו בבני אדם ולא ניתן היה להתקדם. רכבי חירום נתקעו בין המוני אדם בוכים. איש לא הבין מה קורה. לקראת שעות הצהריים, כשנדמה היה שאנשים נרגעו, אולי התעייפו, זה היה הזמן בו כבה החשמל. בבת אחת כבו המקלטים למיניהם, ממש באותה שנייה כבה האור. פתאום, אפילה בכל מקום. אורות הבתים, תאורת הרחוב... נעלמו. היו רגעים בהם אנשים לא ראו את קצה אפם. חצי שעה מאוחר יותר החלו מופיעים ברחוב אנשים ולפידים. היו שניסו להרגיע, היו שרצו לעזור אולם רוב בני האדם ישבו ברחוב, עטויי שמיכות, לפיד בידם והם ממררים בבכי. בשעות אחרי הצהריים, כשהערב קרב, בעת שהשמיים נראו שחורים כפי שלא נראו מעולם, תהו אנשים לאיזה אור הם מצפים עכשיו. האם זו השמש שעומדת להאיר את השמיים או אולי זה הירח? שעונים לא עצרו. תזוזת המחוגים הקפיאה לבבות. ברור היה שאור כלשהו יעלה בעת זריחת הירח, אולם איש לא ידע איזה אור זה יהיה- הירח, כמקובל בשעה זו, או השמש, שדילגה וקפצה ובדיוק עכשיו היא מתחילה את הכל מהתחלה. היו שהבטיחו שהשניים, השמש והירח יעלו יחדיו. הירח, שהיה מלא באותם ימים, היה מתוכנן להתרומם בשמיים קצת לפני שבע... זאת בתנאי שמדידת השעונים נכונה. המתח היה עצום. תושבים התקשו להחזיק מעמד. פנים התעוותו מלחץ שאותו קשה לתאר. אנשים מלמלו תפילות. היו שהתפללו לשמש, אחרים נשאו תפילתם לירח. ברחובות לא נראה אף לא אדם צוחק אחד... אף לא אחד שמחייך. אנשים בלעו מזון בלי ללעוס בעודם מצטופפים סביב מדורות רחוב. נושאי לפידים חצו את הרחובות בריצה, כלבים נלחמו, עוטי שמיכות הסתובבו על מקומם כסביבונים. השעה הייתה שש וחצי בערב כאשר אחד הילדים הצביע לכיוון מזרח וצרח: "יש שם אור"! אנשים אמצו עיניהם ולא ראו כלום אולם תוך שניות נוספות החלו קולות מצטרפים: " הנה אור, הנה אור". לא חלפה דקה ואור ממשי החל מבצבץ במזרח. כבר בתחילה ברור היה שזה לא האור שלו אנשים מצפים. נדמה היה שזה הירח, אור לבן, בהיר, לא אורה האדמדם של השמש. פשוט... פשוט נדמה היה שהאור גדול מדי, חזק מדי. תוך שתיים או שלוש דקות נוספות הפך המזרח בוהק. שום גוף עוד לא נראה בשמיים אך האור היה כה מסנוור... כאילו נורת ניאון עצומה שגודלה כגודל השמיים, זזה ומתרוממת מתחת לעולם, והיא בדרכה מעלה... ואז... בעת שאנשים הפנו את גבם לאור, החל מופיע מעל הרי המזרח פס אור בהיר מאוד. לבן צהבהב שקשה היה להביט בו. "זה לא הירח" צרח מישהו. "מה זה?" זעקה אישה, אוחזת את שני ילדיה בשערותיהם. "זה לא עגול" מבועת פער אדם את עיניו. "זה קיר, זה קיר" נשמעו קולות לוחשים. ענק דמיוני החל מטפס ומכסה בהדרגה את הרקיע המזרחי. אנשים חדלו להביט בשעוניהם בעת ההיא. לפידים ננטשו. אימה אחזה בכל. השעה הייתה שבע וחצי כאשר חצי מהשמיים כוסה בענק בוהק ולא מוכר. ילדים שהצליחו לשאת עיניהם מעלה סיפרו שהם רואים שבילים, בורות, אבנים. היה ילד שצרח שהוא מבחין בדגל ארה"ב... הכל בקיר שבשמיים. שתי דקות מאוחר יותר הייתה שנייה שבה אנשים נפלו פתאום מרגליהם. שנייה אחר כך... הכל נגמר. אומרים שהיו כאלה אשר שמעו צליל מאוד מוזר בטרם האדמה נעלמה פתאום. אחרים לא שמעו כלום. לא ידוע על פיצוץ או אש. הייתה שנייה שבה ההמונים ברחובות פשוט נעלמו בפתאומיות, התעופפו בבת אחת לכיוונם של כוכבים זרים. רק מעטים הבינו איזו תאונה הם חווים. האחרים, הרוב שלא הבין מה מתרחש, יצאו לדרכם בלי להבין כלום. סתם כך... אפילו "שמע ישראל" לא הספיקו לצעוק. לשמיים, בטיסה בין כוכבית, עם סימני שאלה בלתי נסבלים. . התנגשות בין כוכב לירחו. דווקא העולם שלנו. מי היה מאמין. |