כותרות TheMarker >
    ';

    ניו מדיה ודוקומנטרי

    ארכיון

    0

    שיחה עם עוזי וייל

    25 תגובות   יום שישי , 25/7/08, 05:33

     שיחה עם עוזי וייל  (כדי לברר האם  "יש גורמים בשער האחורי שלא קיבלו את הכרעת הבוחר" מתוך נאום לאומה)

     "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, למרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום" (עוזי וייל מתרגם את ריימונד קארבר לעברית)

     

     על עוזי וייל: עוזי וייל נולד  בקיבוץ גזית שבעמק .  בגיל שנה וחצי עברה משפחתו לגור ביד אליהו,  שם גדל ("יד אליהו הייתה כל כך מרוחקת מנטלית מת"א, שהיינו לא פעם מקבלים את העיתונים של אתמול, ואף אחד לא חשב שזה לא בסדר. מצד שני, יום השואה היה נכנס אצלנו שלוש שעות מוקדם יותר" מתוך חיים ומוות ביד אליהו עמ 56 בספר "הגבול הדק") זוכר את עצמו כילד שקרא ספרים ושאביו קרא לו את האודיסיאה בגיל שלוש ולקח אותו לראות את אינגמר ברגמן בגיל שמונה. בבית ספר יסודי למד באזור מגוריו ביד אליהו, את התיכון עשה בתיכון חדש. בצבא גוייס לנ"מ הוא מעיד שהשירות עבר עליו כזומבי, שהוא חווה את זה כסוג של קומה  ("תדע כל אם עבריה שבניה הם שלה" משפט שלא כתוב על אף קיר באף בסיס באף חדר אוכל, וזה מפני שבן גוריון לא אמר אותו. מתוך "הגבול הדק עמ' 125). 

     בשנת 1991 פרסם את הספר בעל השם שהקדים את זמנו "היום בו ירו בראש הממשלה" (ספר שבתחילה מכר רק שתי מהדורות, אחרי רצח רבין אזל מהחנויות והפך להיות לספר היותר נמכר של וייל כיום נמצא במהדורה השמינית)  וייל מעיד על עצמו שדווקא האמירות היותר חדות שלו באות בגלל שהוא מנותק כל כך. פחות או יותר במקביל לפרסום הספר החליף את חזי לסקלי בעריכת ובכתיבת השער האחורי של העיר בין 91-1990 יחד איתו כתבו אז את השער האחורי יוסף (ג'ו) אל דרור ומודי בר-און.      "השער האחורי" של "העיר" נולד בסוף שנות ה-80 מתוך לוח המודעות ללא תשלום של העיתון המשורר חזי לסקלי שערך אז בעיתון בחר את המודעות המצחיקות והמוזרות ביותר ושילב לצידן ציטוטים ספרותיים ועבודת אמות, אחרי שנגמרו הציטוטים והמודעות הוחלט להמציא אותן  ואל לסקלי הצטרפו יוסף אל דרור ומודי בר און, שבראו דמויות פיקטיביות, בשלב מסוים הציע לסקלי לוייל הצעיר, שעבד עד אז בארכיון של "העיר" לכתוב את המדור בעצמו. כך נוצר מדור פרוע עם שלל דמויות צבעוניות כמו שלום טוקשה, פרופ' קרל גוסטב, מוכר הבייגלה הזקן ליד המוזיאון, אפרת בת שש, רונית כרמלי רווקה,  דב הכותל, זה היה הומור נשכני שנגס בכל דבר- מזרחים, חרדים, ערבים, ניצולי שואה, רווקות תל אביביות.   כשעבר לכתוב את המדור לבד המשיך וכתב מפהם של  שלום טוקשה הערס והתרנגולות, מוכר הבייגל'ה במוזיאון ת"א שמשווה כל דבר לבייגל'ה, צל הרים אביגדור, אפרת בת שש, גרהרד אבקסיס החייל המרוקאי הראשון בצבא הנאצי, דב הכותל, רונית כרמלי רווקה (ששוכבת בין השאר עם אהוד ברק, הרב עובדיה והיטלר), יגאל עמיר שכותב מכתבים למרגלית הר שפי מתא הכלא, על הכל: שואה, מזרחים, הרב כדורי, השב"כ, דן שילון, אילנה דיין, אהוד יתום, יגאל עמיר – ללא שום טאבו.   בערך באותה תקופה החל וייל לתרגם שירה, הוא תרגם את שיריהם של שני כותבים אמריקנים אהובים עליו במיוחד: ספר שירה של ריימונד קארבר שתרגם וערך ואת שיריו של מארק סטרנד. כתב לחמישייה הקאמרית. חמש שנים אחרי פרסום "היום בו ירו בראש הממשלה" פרסם רומן בשם "לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים" רומן שהוא גם סיפור מתח וגם אגדה על אהבה וזיכרון, במקביל פרסם גם וקובץ שתרגם וערך  משירי ריימונד קארבר ואת שיריו של המשורר מארק סטרנד. לפני כמה שנים התפוטר מכתיבת "השער האחורי" לאחר שלא הסכים לבקשת העורך לצנזר טקסט בו כתב על יחסים בין אפרת בת שש ובין שלום טוקשה, שניים מגיבוריו, טקסט שנגע בפדופילה). אז התחיל לכתוב טור באתר האינטרנט "נענע", הטור התחיל בתרגום מאמרים וטקסטים מאנגלית במה שנקרא "משוטט ומתרגם", אז גם התחיל בציטוטים בטור "הגבול הדק" שכעת פורסמו בספר הנושא שם זה. הוא גם כתב שם בעבר ביקורת טלוויזיה.ב-2001 הוציא את קובץ הסיפורים "אושר" שכולל סיפורים חלקם ריאליסטים וחלקם בדיוניים, למשל הסיפור על "האיש שהעביר את הכותל המערבי" שמספר על דוד לוגסי קבלן שיפוצים שאוהב את הכותל אבל שונא את ירושלים, ומחליט אחרי רצח רבין להעביר את הכותל לחוף הים בת"א. או הסיפור על "הילד שהתנקש במיכל ינאי".

     עוזי וייל, גר בת"א,  נשוי לאיריס דה בוטון מאיירת ואב למיכאל-אנדו שנקרא על שמו של מאסטר הטאו-שיאצו אצלו למד במשך שמונה שנים.  שמאלן מוצהר שמלגלג על השמאלנות התל אביבית,  הוא מגדיר את עצמו כאיש דתי למרות שאינו נושא שום סממנים חיצוניים כמו כיפה, הוא מתפלל ומניח תפילין.  כשפגשתי אותו לשיחה הזאת זה היה עוד לפני "האנתולוגיה משירי מארק סטרנד" "הרצועה" "שמונה דקות ביום" "בטיפול" "בקרוב יקרה לך משהו טוב" והאסופות שהוציא משירי קארבר, המינגווי וסטרנד, כמו גם ספרי הילדים שלו.   

     

    "אני לא מגיע" (ילד? גמד? סרבן מין אוראלי? תחליטו בעצמכם)

     

     

    חוץ-רחוב שינקין, צהרי קיץ,  עוזי וייל מגיח על אופניו בסערה, כסא הילדים שקשור מלפניהם מתנדנד, הוא קושר אותם לעמוד שממול ומגיח לתוככי  קפה כזה בשינקין. 

    פנים- כתבת מרימה מבט מופתע תוך שהיא לוגמת לימונענע קפוא.

    קלוז אפ. פגישה. קאט.  

     

    ש. אתה יודע, לא ידעתי למה לצפות לקראת הפגישה איתך, בכלל לא ידעתי לאן לצפות שהשיחה תתגלגל?

    ת. למה? 

     

     ש. לא ידעתי אם לצפות ממך לסוג תשובות או התייחסות שהיא יותר צינית. 

     

     ת. ציני... ציני.. כמה אנשים את מכירה שהם באמת צינים? כל הזמן מאשימים שאני ציני, זה בכלל לא נכון. ראשית, ההומור שלי הוא בכלל לא ציני. ציני זה להגיד דבר אחד ולהתכוון לדבר אחר. יש כל מיני סוגי ציניות: ציניות אנגלית ואמריקנית והן שונות, האנגלית היא דקה יותר. 

     

     ש. אז איך בכל זאת אתה מגדיר את הכתיבה שלך?

     ת. יש הגדרה אנגלית לזה. קוראים לזה Talking Bullocks לדבר שטויות, וזה פשוט ככה. מכיוון שאני מתייחס לדברים, השטויות הן סובבות סביב דברים שהם פה, סביב אני ואתה. 

     

     

     

     ש. אבל לא תמיד זה באמת שטויות במובן הטריואילי, למשל: נתקלתי בשער האחורי שכתבת לפני מספר שנים, שנשאר משום מה מאוד אקטואלי תמיד ולגלג על הזעזוע והתדהמה המלאכותיים שיש תמיד מאיזה סוג של השוואה או הזכרת השואה, זה פותח במילים: "זעזוע בכנסת עקב השוואת הימלר להיטלר (אסור להשוות! אסור להשוות!)" וזה ממשיך בדייט של רונית כרמלי עם היטלר בארץ ישראל שם היא שואלת אותו: "תגיד, אתה מרגיש בודד ומנודה?" "להיפך" אמר לי "להיפך! כל מקום שאני מגיע אנשים אומרים לי , אה, אתה בדיוק כמו טומי לפיד או ליברמן או דרעי או יוסי שריד. ולא שאני משווה" הבהיר היטלר מייד – "לא, חס וחלילה. אסור להשוות! אסור להשוות!.

     ת. כן, אני זוכר "אסור להשוות, אסור להשוות" כשאני אומר "מדבר שטויות" זה לא אומר שזה נונסנס. אלא שבסופו של דבר זה שואף לנקות את כל הלכלוך שמצטבר. מה זה אומר? כאילו לנקות את התת מודע מכל הדברים שמעיקים עליו.  

     

     ש. איך זה עובד, הכתיבה שלך בפועל, אם היא באה ממקום של תת מודע?

     ת. כל הכתיבת הומור שלי היא מתחילה ממשהו שמעצבן או מצחיק או מעיק.  

     

     

     

    ש. באמת? לא קורה שאתה רואה משהו וחושב לעצמך "אני חייב לכתוב על זה" ורושם לך בצד את הנושא למשל?

     ת. לא, לא, לא,  אף פעם לא. כל הכתיבת שער אני יושב יום אחד אחה"צ וכותב אותה מייד וזה גמור, זה מה מעיק עליך, מה כשאתה פוגש את השפה ואומר "זה רע".  

     

     

     

     

    ש. אולי לא ציני, אבל לא תמיד יש בזה משהו מצחיק, לפעמים זה תופס ממקום אחר.

    ת. (צוחק) אז בעצם את אומרת שאני לא מצחיק.. 

     

     

     

     

    ש. כן, במובן מסויים, לא במובן הרע. למשל, הפתיחה של הסיפור הקצר "היום בו ירו בראש הממשלה" שפרסמת ב91 שם כתבת "ביום בו ירו בראש הממשלה הלכתי לשכור דירה, ולא ידעתי מזה כלום. נודע לי אחרי שלושה ימים, ואגם אז לא היה אכפת לי. ממילא כל מה שיודעים לעשות בארץ הזאת זה לירות ולדבר על פוליטיקה ואני לא מוצא עניין באף אחד מהם".

    ת. כן, מאז זה לא השתנה.  

     

     

     

    ש. איך הגעת בכלל לכותרת של "היום בו ירו בראש הממשלה" בשנת 91? זה היה בתור דוגמא למשהו אבסטרקטי  לחלוטין, בלתי נתפס.  

    ת. לא, אני חושב שזה התחיל לפני הרבה זמן.. היה אז שמיר, ומאוד כעסתי עליו אבל  אנחנו השמאלנים רק  כועסים ואז כותבים על זה ספרים... ואני חושב שזה מסוג הדברים שיש איזו הרגשה שמתרחשים סביבי דברים וזה ממש לא אכפת לי. אז אני שואל את עצמי מה, ולמה בעצם העולם שלי הוא אחרת? למה בעצם לא אכפת לי? ואז אתה מתחיל מזה ש:מה המשפט הראשון שעולה לך במוח? אז הראשון שעלה זה "ביום שבו ירו בראש הממשלה הלכתי לחפש דירה" זה מין משפט כזה. האמת שהיה גם שיר כזה, שהוא לא נכנס לאף תקליט, שיר של להקת פונץ' שאני כתבתי, אז היה גם סרט שהיה אמור להיעשות, הייתה איזו תקופה של חודש שהמשפט הזה ליווה אותי, עשיתי ממנו שיר, עשיתי ממנו סיפור, עשיתי ממנו איזה תסריט שלא יצא בסופו של דבר.  

     

     

     

    ש. ויצאת נביא...

    ת. יצאתי נביא. באמת תודה רבה. האמת היא שכשאני מנתח אחורה אז זיהיתי בעצמי משהו שאני באיזה מצב מסוים יכול ללכת לקחת אקדח ולירות. ואם אני, על אחת כמה וכמה.. אתה מזהה את הטירוף בעצמך, את הקיצוניות בעצמך, אתה אומר "מה הקוו האדום שלי? מתי לוקח אקדח ומתחיל לירות?" אז אתה מסתכל מסביב ואומר: אה, יש אנשים שהקוו האדום שלהם הרבה יותר למעלה משלי, וברור לך שזה יקרה מתי שהוא.  

     

     

     

    ש. וכשזה קרה?

    ת. כשזה קרה, התחבאתי שבועיים, הלכתי לגור בבית מלון. אחרי שבוע זה נרגע. במשך שבוע כולם רצו שאני אכתוב על זה ולא החזרתי טלפונים אז זה נרגע. האמת היא שזה הספר היחיד שמכר כמו שצריך.  

     

     

     

    ש. אבל עכשיו אני חושבת שכולם די אדישים למצב, מתוך איזה ייאוש ואיזה אפטיה.

     ת.  כן, ויש את שרון עכשיו שנתפס כמו איזה סבא חביב והגיוני, האמת היא שיש איזו רווחה, אחרי נתניהו וברק, שני המניפולטורים של התקשורת שהיו כל כך דוחים ו"הנה בנאדם, זה בנאדם, אני נגדו, אבל לפחות זה בנאדם. גם בפוליטיקה, אבל לא ככה". הכל עניין של רמות. הם עשו נזק שניהם. האמת היא שלשניהם הייתה כוונה להושיע את עם ישראל, תפסו את עצמם כמושיעים, וזה הכי גרוע, אבל אני חושב שברק נכנס לתוך סיטואציה של בלתי אפשרית: לאחד את שבטי ישראל המפורדים האלה.  

       "אושו הוא הדן שילון של הרוחניות" (אחד, מואר חלקית)

     

    ש. בכתיבה הרצינית אתה מתכוון ל"היום בו ירו בראש הממשלה" ו"אושר" ו"לאן הולך הזיכרון אחרי שמתים?"?

     

    ת. כן. תראי, אני מחלק את חיי לשני סוגי כתיבה. כתיבת הומור זו פרנסה, שיש לה דד ליין, אני מאוד נהנה ממנה. היא יותר ג'אז ממוסיקה קלאסית. ואין לי מה להגיד. ודווקא מזה יוצאות אמירות מאוד חריפות. אבל זה מהחמישה אחוז העלומים של קליפת המוח. וכתיבת ההומור היא בעצם מנקה את פני השטח מהלכלוך, מהשקרים, מה.... לומר: זה לא נכון, אתם אומרים ככה ומתכוונים ככה. זה לא נכון. כל ההומור זה להיכנס ולפוצץ את הבלון בין מה שאומרים ומה שמתכוונים, בין אם זה סאטירה, בין אם זה להחליק על בננה, בין אם זה הומור פיזי.     

     

     

     

    ש. תרגמת את ריימונד קארבר לעברית, במה כרוך תרגום, איך זה עובד, לתרגם נגיד מהאמריקאית הפרברית של קארבר לתל-אביבית השינקינאית שלך...

    ת. תמחקי את ה"תל אביבית שינקינאית" זה ממש לא נכון! זה קארבר, את יודעת, אני מנסה להעביר חוויה, ולכן תרגום זה דבר שצריך לחדש אותו כל עשרים שנה, אני מנסה להעביר איזושהי חוויה, כמו שאני יודע שהחוויה הקארברית עברה לקורא האמריקאי, להעביר אותו לקורא הישראלי, שיחווה את החוויה, ועדיין,  שזה לא ת"א, זה לא ישראל. אני אתן לך דוגמא של שני תרגומים של "הקץ לנשק" של המינגווי, קראתי תרגום מצוין שעשו בהוצאת מסדה לפני שלושים או ארבעים שנה,  אבל החסירו המון, לא יודע.. ואז בא תרגום חדש, בהוצאת משרד הביטחון, הרבה יותר יבש, בהרבה יותר מדויק, כל הפרטים החסרים, רק מה? זה מלחמה ויש שם את כל המונחים הצבאיים, אבל זה גם באיטליה, כל התרגום שלהם, המונחים שלהם, "סגן, קח את הפצועים לתאג"ד ותחבוש אותם חבישת.. " מה זה חר"פ 502 בצריפין? זה הורג את החוויה, אתה לא יכול לדבר על תאג"ד. בשבילי לתרגם את קארבר זה היה די חוויה, כי במשך חצי שנה חייתי איתו, קראתי את השירים שלו, השירים שלו היו מעניינים גם, וזה באמת היה ניסיון להעביר איזה חוויה שמאוד מתאימה לעברית, של להגיד מאוד פשוט ולהתכוון לומר את זה.  

     

     

     

    ש. הספר החדש שלך בנוי מציטוטים, או כפי שאתה מכנה אותם "ציתותים".

    ת. הציטוטים זה לקוח מהטור "הגבול הדק" ב"נענע". כשהגעתי לשם עשיתי הרבה דברים, השער האחורי היה מתאים יותר לעיתונות, והגעתי למסקנה שבאינטרנט חייבים דברים יותר קצרים, בשער האחורי היו סאגות שהתמשכו על פני עמוד שלם, גם ב"שער האחורי" זה היה חווית קריאה, אתה קורא את העמוד הזה ואח"כ את הטור הזה, ויש אנשים שאוהבים את הדמויות שלהם, אז מחפשים את הדמות שלהם, יש איזה חוויה של עמוד שלם, באינטרנט זה כשאתה קורא אתה ממשיך הלאה.  

     

     

     

    ש. נדמה לי בכלל, כמעט תמיד מתפספס משהו בחוויות הקריאה באינטרנט, שזה לא יכול להעביר את החוויה של הקריאה בספר או על גבי נייר בכלל.

    ת. באינטרנט את צריכה להיות מאוד ממוקדת. ברגע שפספסת אמירה, זה לא עובר דרך הפילטר של המדיום, ובגלל זה "הגבול הדק" עובר באינטרנט מצוין כי הוא מספק לך אספרסו קצר.  

     

     

     

     

    ש. אבל כשאתה מצטט את האנשים האלה קורה לאמירות מה שקרה לדוגמא לביטוי "כן, אה?" מהסדרה הבורגנים. פתאום זה נראה כל כך מגוחך.

    ת. תראי, יש לי שיחות עם אסף ציפור, ואנחנו כל כך נמנעים מלומר את המילה הזאת... זו מין מילה שאין לך ממש להגיד, את מזדהה קלות. אסף הקצין את זה לצורה של אנשים שעולמם כל כך ריק שהם כל הזמן מחפשים דברים שייכנסו להם בין המלים, כי הם לא אומרים שום דבר. הם מחפשים את המשהו שימלא את הריק. אם מדברים איתי, אז זה הולך לי למקום אחר במוח. אני לא שופט אנשים. בכלל, אני גם לא כזה... אני בקבוצה מאוד מסוימת... יש לי כמה חברים וכמה אנשים. אבל בכל מקום, אם תקשיבי, תראי איך המכניזם של המחשבות עובר דרך המלים, את רואה את החזרה המסוימת על משפטים מסוימים, את השקרים הקטנים שאנשים מספרים לעצמם בעזרת המלים שלהם, בעזרת מכבסת המלים שלהם, יש את זה בכל .. יש את זה בצבא, ש"זה לא טבח, זה רק לחימה קשה באזור בנוי עם ילדים קטנים". אח"כ אני קורא את זה:  היה כתוב על שישה ילדים שעשו פיגוע באיזה התנחלות, אז כמובן חילאו אותם.. . את יודעת.. בסדר, טוב שחילאו אותם, אבל עדיין, אני קורא על זה יומיים שלושה אחרי זה כתבה ב"אינדיפנדט" הבריטי שיש לו אתר אינטרנט, יש כתב שאני מאוד מעריך, בנאדם שהיה בכל מקום ויודע כל דבר דגלאס פיסט, מהתקופה שהייתי באנגליה אני יודע שהוא יודע. אז בוא נראה, משהו שמה.. אחד הילדים שמה הגופה שלו נחתכה לשתיים על ידי טנק... איך היא נחתכה לשתים על ידי טנק? נכון שהרגו אותו, טנק על ילד? מה? איך? למה? זאת אומרת שיש פה איזה מכבסת מלים.  

     

     

     

     

    ש. ואתה מנסה לשאול את עצמך, אם היית צריך לכתוב היום את השער האחורי היית מצליח לכתוב היום את אותם דברים שכתבת? במגמה של ההשתקה שיש עכשיו.

    ת. אם היו נותנים לי הייתי יכול. אני ב"נענע" כתבתי דברים הרבה יותר גרועים מזה.  

     

     

     

     

    ש. בעצם עזבת את "השער האחורי" אחרי שצונזר לך קטע שעסק בפדופיליה, שתיאר סקס בין "אפרת, בת שש" ובין "שלום טוקשה" זה היה איזה עניין שהחלטת ללכת עד הסוף? כי זה באמת היה קטע קשה ואלים במיוחד.

     ת. תראי, השער האחורי הוא היה מיועד לקבוצה מסוימת שקראה אותו. כי באמת, תאמיני לי שאף אחד... כתבתי דברים הרבה יותר גרועים, גם בנושא של מין, עם ילדים, אף אחד לא קרא את זה.  

     

     

     

     

    ש. אבל מה קרה שם?

    ת. העורך הראשי זה פגע לו כנראה בנקודה ש... וגם ההתנהלות שלו לא הותירה לי הרבה ברירה. אני לא מצנזר את עצמי, אני צריך עורך שיבוא ויגיד לי "הגזמת". ואז אומרים לי הגזמת, אז אוקי, איפה הגזמתי. וישבנו אחד מול אחד, ואמרתי לו: תשמע, גם אם יש לי ביטוי מעליב, משהו שחורג מהטעם הטוב, בסדר, אני אוריד, או אשנה את זה. מה גם שאפרת ניצן שהיא בת שש וחצי הומצאה לפני עשר שנים, זאת אומרת לפי התעודת זהות היא כבר בת שש עשרה וחצי.. הדבר הזה מעלה המון שאלות מאוד מהותיות במאבק הזה, ובכולם אמרתי והוכחתי שאין שום בעיה, הבעיה הייתה אישית, וזה הפך למעין מאבק אישי כזה, ושבוע אחרי זה הוא צנזר לי עוד משהו על הצנזורה, אז אמרתי לעצמי: אני מבין, הגיע זמני.  

     

    ש. אבל מה בכלל הגבולות שלך? יש לך גבולות בכתיבה?

     

    ת. בודאי, אבל אין נושא שאני אגיד עליו שהוא טאבו, כי אז אתה מצנזר כאילו חלק במוח, שאסור לחשוב עליו, אלא יש דברים שאומרים: אני מאוד אמנע כמה שאפשר לפגוע באנשים ספציפיים, עוד לא עשיתי את זה אף פעם, ואם עשיתי את זה אז התנצלתי. חוץ מיגאל עמיר.  

     

     

     

     

    ש. את הטקסט של יגאל עמיר התחלת לכתוב ממש זמן קצר אחרי הרצח.

     ת. כן, בערך חודש או חודשיים, כי אני הרגשתי שיש איזה מגמה להגיד: הנה השטן, מצאנו אותו, לסמן אותו בחיצים, לסגור אותו בכלא, והכל בסדר. אז לא הייתי מוכן, הוא רק מייצג של איזה תופעה. קיבלתי תגובות בעיקר מהשמאל של "מה אתה עושה צחוק".  

     

     

     

    ש. אהבת את ההאנשה שעשה לו רמי הויברגר כשנכנס לדמותו במערכון שהיה בחמישייה הקאמרית? (הויברגר הופיע בחמישייה הקאמרית בטקסט שכתב וייל שפורסם קודם לכן ב"שער האחורי" כשהוא מגלם את יגאל עמיר, יושב בתא הכלא, מחייך את החיוך המפורסם ואומר: "יום אחד, עוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. יגידו, הייתה בארץ תקופה קשה, העם היה מפולג, כל מיני דברים. והמערך יסכים,ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד סיעת רם בהסתדרות... ואז יסדרו לי חנינה. אני יגיד שאני נורא מצטער, ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית. ואחרי חודש שיעשו קצת בלגן בעיתונים כולם ישכחו ממני. ואני יגור בירושלים וכל פעם שאני ייצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא לי כפיים.. אתם הרי יודעים את זה. ויום אחד, אחרי שנתיים שלוש, אני יילך ברחוב ופתאום אני יראה את איתן הבר, הוא יהיה בן 80 וכל הגוף שלו יהיה מלא מרירות ושנאה שזה העונש של השמאלנים כשהם מזדקנים... והוא יעמוד מולי ויתחיל לגמגם בקול שבקושי שומעים: רוצח... רוצח... והחבר'ה שהולכים איתי ברחוב, יגידו לי: שניכנס בו, יגאל? ואני יגיד עזבו בנאדם זקן. במילא אלוהים היה איתנו.והם יעזבו. אבל לפני שאני יילך אני יסתובב אליו, ואני יעשה לו זין עם היד. כולם יצחקו, והוא יקבל התקף לב. ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה... עמוק בלב , אתם יודעים. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין. (יגאל עמיר, מכתב מהכלא, "השער האחורי")  ) ?

    ת. מאוד! רמי היה גדול, זה הדבר הכי גדול שיצא לי מהחמישייה הקאמרית. 

     

     

     

     

    ש. וקיבלת תגובות מאנשי שמאל?

     

     ת. כן. היו כמה תגובות של "איך אתה מעיז?" "מה זה? הכל בדיחה בשבילך?" אבל אנשי שמאל מעצם ההגדרה שלהם באים להתווכח, לא באים להרביץ. ואני מוכן להתווכח על זה. אבל בכלל, אני לא כתבתי דברים ל"חמישייה הקאמרית" שאת יכולה לזהות, אני כתבתי את הדברים הכי ביזאריים, הכי משונים, לא קשורים כאילו, מה... מה זה בכלל... כתבתי מערכון שבתוך הבורות האלה של "בזק" יושבים שני אנשים, שיש עולם שלם מתחת לאדמה, שבו גרים אנשי בזק בפאר עצום. כתבתי מערכון על שני קנגורו בספארי שאלה היו קרן ורמי שכל ההורים שם גרושים בספארי, שני קנגורו שמדברים על איך זה להיות גרוש וכל הילדים של ההורים הגרושים המסכנים האלה, את מבינה? זה אף פעם לא מעניין אותי ה... את לא תוכלי לצטט אף אחד, חוץ מיגאל עמיר,  כתבתי 120 מערכונים.  

     

     

    ש. איזה דמות היית מכניס עכשיו כדמות לשער האחורי? היית מכניס למשל איזה "אפי איתם" כזה ?

     ת. עזבי את זה עכשיו, השער האחורי נלקח ממני, אני לא רוצה... אני כותב עכשיו ב"נענע" אבל אני הולך לכיוונים יותר ויותר ביזאריים. האמת? זה לא מעניין אותי להתחיל לצעוק שיפה ירקוני זה לא בסדר שמשתיקים אותה, בשביל זה יש את גידי גוב... זה נכון, זה לא בסדר שמשתיקים אותה, אבל במצב כזה שכאילו אתה נאלץ...  בגלל זה תמיד שנאתי את ממשלות הימין, שאתה נאלץ לצאת להגן בגופך על דברים שאתה שונא אותם, אתה נאלץ להגיד שיונה וולך היא משוררת גדולה, ושאביב גפן הוא לא בוגד בעמו, וצריך.. אני לא אוהב את אביב גפן!  מה אתם רוצים ממני?!?  זה הדגל שלי? פתאום הכל משתטח  לאיזה.. אני צריך לאהוב את אביב גפן?  פתאום זה... שאני אאלץ להגן על יפה ירקוני? ואני נאלץ, זכותו של כל אדם להגיד את מה שהוא אומר, גם באב אל וואד זה שיר מפגר, נו אז מה? זכותה! חוץ מסילבן שלום בג'ונגלים.. 

     

     

    ש. רצית לכתוב על סילבן שלום בג'ונגלים?

    ת. כן, דמות של סילבן שלום שהיה שלושים שנה בג'ונגל האפגני, כן, כי מה יש לסילבן שלום, לבנאדם המוזר הזה? מין אמביציה חסרת כל... אם קוראים למדונה "בלונד אמבישיין" אז הוא "בלק אמבישיין" בכלל אין בנאדם שם, זה הכל אמביציה. 

     

     

     

     

    ש. נתקלתי בקטע בשער האחורי שכתבת בשבוע שבו אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. כתבת שם: "אני מבין שעכשיו יחודש תהליך השלום, והכל יחזור להיות כמו שהיה. ואני גם מבין שיחזרו הפיגועים, ושאחר כך יתנקשו בראש הממשלה, ואחר כך יחתמו על הסכם עם ערפאת, ואחר כך יביאו את שולמית אלוני שתהיה  עוד פעם שרת החינוך, ואחר כך יביאו את שמיר שיעשה ועידת מדריד, ואחר כך טילים בתל אביב, ואחר כך אריק שרון יחזור לכתר את ביירות. את כל זה אני מבין ומקבל. אבל אם שרה נתניהו תחזור להיות דיילת – שישכחו ממני, אל-על". אפשר לומר שעמדת על  המעגליות שהחיים שלנו מסתובבים מסביבה.

    ת. (צוחק) בוא הנה, לא זכרתי את זה... שיחקתי אותה.. אבל זה הכל בגלל שאני מנותק, את יודעת, אני רואה את החוט הדק הזה. חזרנו מנטלית ל48, אבל בינתיים אף אחד לא שם לב שיש הצעה סעודית שמונחת על השולחן, הצעה שסוריה, מצרים, סעודיה חתמו עליה.  

     

     

     

     

    ש. כשעבדת על החמישייה, מה היה שונה עבורך בעבודה טלוויזיונית מול כתיבה רגילה?

     

    ת. בחמישייה כתבתי טקסטים, לא התעסקתי בדברים האחרים. תראי, בחמישייה הייתה הפריבילגיה שכתבנו מה שאנחנו רוצים, כתבתי את שלוש העונות האחרונות, זה שונה כי אתה חושב על שחקנים ומנסה להתאים אותם, הייתי כותב ככה: שני מערכונים שהייתי משקיע בהם את נשמתי, שניים שהייתי ככה, ואחד סתם ככה, ובדרך כלל היו לוקחים את האחרון, לפעמים בגלל שיקולי הפקה, ולפעמים בגלל שאת המערכונים המורכבים לא היו יודעים איך לעשות אותם, רוב הכתיבה ההומוריסטית שלי היא על המון דברים, אני זוכר שהמערכון הראשון שכתבתי היה איזה טייק אוף על מלאכים בשמי ברלין,  שרמי ודב  (רמי הויברגר ודב נבון נ.א.) היו המלאכים בשחור לבן כזה וזה מתחיל במונולוג המפורסם של ברונו גאנץ "יש את הילדה הקטנה שאיבדה את המשקפיים שלה..." ואז רמי אומר לדב: "מה קרה לך? הם נאצים. זה ברלין. כולם נאצים! זה נאצים!" ואח"כ הוא יורד לארץ ומתאהב בבחורה, שזו קרן מור ואז הוא נותן לה את הנאום הכי יפה בעולם שזה: "ראיתי אותך, דמות האישה המופלאה השברירית הענוגה" והיא בשמלה לבנה כזו כמו סולוויג דמרטינס במלאכים בשמי ברלין, זה מונולוג על יפי האישה. ואז היא אומרת לו: (מחקה מבטא גרמני) "בוא הנה כלב!" כי היא נאצית... אני זוכר שאסף (אסף ציפור נ.א.) שיש לו שק עם נאצים ושואה וזה.. שזה אחד הדברים שמשכו אותו לעשות את המערכון הזה אמר לי: "תגיד לי, אני מוכרח לשאול אותך דבר: על המערכון הזה? זה בעד נאצים? זה נגד נאצים? זה על איך שאנחנו תופסים אותם? זה על אומנות? על מה זה?" וחשבתי, ואמרתי לו: "אני לא ממש יודע, זה על המון דברים". וזה אחד הדברים שמאפיינים את הכתיבה ההומוריסטית שלי, שהיא על המון דברים. אז נורא קשה לביים ולעשות את זה, ה�

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/5/09 08:03:

      צטט: OB 2009-05-25 00:08:19


      אדם חכם ומצחיק. כותב נהדר .

      באותה תקופה הייתי קונה העיר בכל שבוע  ומתחיל ישר לקרוא בשער האחורי .

      ביום שירו בראש הממשלה הוא אחד הספרים האהובים עלי

      תודה נעמי

       

       

      בכיף, אורן. :)

      בכלל עיתון העיר אז היה משהו לחכות לו.

        25/5/09 00:08:


      אדם חכם ומצחיק. כותב נהדר .

      באותה תקופה הייתי קונה העיר בכל שבוע  ומתחיל ישר לקרוא בשער האחורי .

      ביום שירו בראש הממשלה הוא אחד הספרים האהובים עלי

      תודה נעמי

        2/11/08 22:09:

      צטט: קוונטין טרנטינו 2008-11-02 20:06:54


      מהנה ביותר

      והייתי מכור של השער האחורי...

       

       

      תודה לך קוונטין,

      גם נהניתי מאוד לכתוב את זה

      כי זה אפשר לי להיזכר בעוד ועוד קטעים הזויים ומצחיקים. חיוך

       


      מהנה ביותר

      והייתי מכור של השער האחורי...

        27/7/08 12:40:

      צטט: rynl 2008-07-27 02:00:27


      תודה נעמי

      כתבה מרשימה על איש מרשים ומצחיק

       

      תודה לך שקראת ואהבת :-)

        27/7/08 02:00:


      תודה נעמי

      כתבה מרשימה על איש מרשים ומצחיק

        26/7/08 18:54:

      צטט: שרה בכור 2008-07-26 16:37:18

      וואוו איזה בן אדם מאלף

      ואת

      איזו יכולת להתמודד

      מאלף!!!

       

      תודה

       

      תודה יקירתי

      כיף שאת מפרגנת לי כל כך

      ועוד יותר כיף שאת באה לבקר ולקרואצוחק

      נעמי
        26/7/08 16:37:

      וואוו איזה בן אדם מאלף

      ואת

      איזו יכולת להתמודד

      מאלף!!!

       

      תודה

        26/7/08 09:47:

      צטט: אחד העם אחד 2008-07-26 08:16:27


      פשוט מדהים אין לי מילים

      כייף חייים

       

      וממך לשמוע את המחמאה הזאת זה עוד יותר מדהים :-)רגוע

        26/7/08 08:16:


      פשוט מדהים אין לי מילים

      כייף חייים

        25/7/08 23:28:

      צטט: אפור הזקן 2008-07-25 20:50:05

      נעמי

       

      הפתעת  בתוכן  אחר ,שונה ומרתק כל כך

       

       ש  א  פ  ו

       

        סופ"ש נפלא

           נשיקהרגוע

       

      היי אפור זקן

      אהבתי שאהבת, גם אני נהניתי מכל רגע מהשיחה עם וייל,

      הראש שלו רץ קדימה בדימויים  מוטרפים ורק נשאר לעקוב ולהשתאות.

      גאון. כיף אמיתי לשוחח עם מישהו כזה.

      שוקראן

      סופשבוע נפלא

       

      מתוך השער האחורי:

      "'קריר, מרתק וללא פיגועים"

      (תחזית שקרית לקיץ המתקרב)

        25/7/08 20:50:

      נעמי

       

      הפתעת  בתוכן  אחר ,שונה ומרתק כל כך

       

       ש  א  פ  ו

       

        סופ"ש נפלא

           נשיקהרגוע

        25/7/08 18:42:

      צטט: גבריאל8 2008-07-25 17:11:39


      וכלל לא ידעתי שיש את "חייו ומותו של השער האחורי".

      בכל אופן, נשמע שלא אוהב כשמנסים לצנזר אותו, אפילו אם בצדק, ואז נדמה שהופך ל"שוברים את הכלים ולא משחקים !"

      (אבל אולי זאת רק פרשנות שלי)

       

      אבל הוא שיחק די הרבה מאז, באופן כללי כותב לטלוויזיה, ועדין מצחיק.

       

      -שמעת שג'ון לנון מת?

      -כן.

      -ובין.

      - גם כן שמעתי.

      "ואלה, איזה שמיעה יש לך (מתוך שיחות זן בקוו 18)

        25/7/08 18:37:

      צטט: orinu 2008-07-25 09:59:21


      נהדר נהדר נהדר.

      בביקור המולדת האחרון קניתי את "חייו ומותו של השער האחורי" (מקווה שאני מדייק בשם הספר) וכל הטיסה לא הפסקתי לחייך כמו אדיוט.

      *

       

      גם אני. לגמרי.

       

      "יום אחד אני אמות, וכל מה שיישאר אחרי זה אנשים אחרים"

      (סקופ)

        25/7/08 18:35:

      צטט: sagosta 2008-07-25 12:13:17


      נהנתי,

       

      תודה

       

       

      תודה גם לך,

       

      "טוב, נו זה אני הזזתי לו את הגבינה"

      (המזיז גבינות)

        25/7/08 18:30:

      צטט: עלמה אוהבת 2008-07-25 08:44:41


      ראיון מאלף. הוא איש שנון וחכם. תודה על התרבות שאת מביאה לקפה:))

      *

       

       

      תודה על הפרגון, ועל זה אשיב בקטע תרבותי מיוחד מתוך השער האחורי:

       

      אני עומד על ארבע ומחכה לך,

      אבל אתה לא בא. וגם כן השארת אותי קשור לעמוד, חתיכת חרא (רקסי)

        25/7/08 18:27:

      צטט: שמעון באהבה 2008-07-25 08:37:44

      קראתי בעיון רב

      כנראה יצטרך לשוב בשנית

      על הבוקר

      תודה לך

       

      תודה בשמי ובשמם של שלום טוקשה ורונית כרמלי, רווקה (זונה)

        25/7/08 18:26:

      צטט: חדווה סירטאקי 2008-07-25 07:25:59


      ...ויש המשך:

      הארכיון של הגבול הדק באתר נענע

      http://bidur.nana10.co.il/Section/?SectionID=1330

      [נענע10-טפי וגועל נפש של שדרוג זולל משאבים]

       

       


      יפה, יפה, המון תודה על הלינק :-)

      וגם שכחתי להזכיר "חייו ומותו של השער האחורי או ככה עברו עשר שנים בלי שהרגשתי" הוצאת ידיעות אחרונות.

        25/7/08 17:11:


      וכלל לא ידעתי שיש את "חייו ומותו של השער האחורי".

      בכל אופן, נשמע שלא אוהב כשמנסים לצנזר אותו, אפילו אם בצדק, ואז נדמה שהופך ל"שוברים את הכלים ולא משחקים !"

      (אבל אולי זאת רק פרשנות שלי)

        25/7/08 12:13:


      נהנתי,

       

      תודה

        25/7/08 09:59:


      נהדר נהדר נהדר.

      בביקור המולדת האחרון קניתי את "חייו ומותו של השער האחורי" (מקווה שאני מדייק בשם הספר) וכל הטיסה לא הפסקתי לחייך כמו אדיוט.

      *

        25/7/08 08:44:


      ראיון מאלף. הוא איש שנון וחכם. תודה על התרבות שאת מביאה לקפה:))

      *

        25/7/08 08:37:

      קראתי בעיון רב

      כנראה יצטרך לשוב בשנית

      על הבוקר

      תודה לך

        25/7/08 07:25:


      ...ויש המשך:

      הארכיון של הגבול הדק באתר נענע

      http://bidur.nana10.co.il/Section/?SectionID=1330

      [נענע10-טפי וגועל נפש של שדרוג זולל משאבים]

        25/7/08 07:05:

      שיו איך נהניתי. המון תודה.