כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
להיות הורים
להיות הורים - לעולם אזכור את הרגע ששמו לי את טל בידיים, צעצוע קטן, אפרוח, הוא התבונן בי בתמיהה ואני בו - השאלה הראשונה שעלתה בי, זכורה לי עד היום: "איך מפעילים את הדבר הזה?" הרגשתי אבודה. הביאו לי צעצוע - ללא הוראות הפעלה, לי. הרגשתי בודדה, יחד עם זאת, מרוגשת מאד בהחלטה. החזקתי אותו בידיים והבטחתי לו שלעולם אשמור עליו, אלמד איך ואהיה האמא הכי מדהימה שהוא רק יכול לרצות, שאני רק יכולתי לרצות לעצמי.
להיות הורים זה המקצוע הכי קשה שיש.
אם היתה לך ילדות טובה, אתה רוצה להיות כמו ההורים שלך אם היתה לך ילדות לא טובה, אתה רוצה להיות בדיוק ההיפך מההורים שלך
ואתה עוד לא מבין, שזה בדיוק אותו הדבר, שאתה הולך לעבור תהליך של התבגרות דרך ההורות שלך עד שתהיה ההורה שאתה בוחר להיות.
הילד שנשלח אליך הוא מתנה, דרכה אתה לומד. כל ילד הוא שעור אחר.
יש ילדים שהשעורים יעברו בלי התנגדויות שלך, יוציאו ממך את הטוב ויש את הילד האחד, שיכריח אותך להתמודד עם מה שהסתרת, עם מה שהדחקת, עם מה שלא רצית לראות.
נקח לדוגמא אותה הילדה, שהיתה בבית ללא חום ואהבה, בית שיפוטי מאד, בית שהיתה בו אפילו אלימות. היא הלכה בין הטיפות בהשרדות שלה, למדה לא לדרוך על יבלות, להעביר דברים כאילו לא ראתה, לתת הסברים הגיוניים לכל דבר גם אם ידעה שהוא לא בסדר, להתעלם מהאינטואיציה שלה, להתעלם מרגשותיה. כל פעם אחרי מריבה היו לוקחים אותה לקניות, כאילו לא ראתה את פני הטירוף דקה קודם, כאילו לא היו דברים מעולם.
הילדה גדלה, עכשיו היא אמא.
שני הילדים הראשונים עברו בנעימים, לימדו אותה על ההצלחות שלה, על היכולות שלה, חיזקו אותה עד המקום בו היא יכולה להתמודד. היא יכלה לגדל אותם, להמשיך להתעלם, להעביר דברים כאילו לא ראתה, יכלה לא לדרוך על יבלות, העיקר שלא יהיו מריבות, שיהיה שקט. הרבה מאד אהבה, הרבה חום. משפחה אמיתית. משפחה כמו זאת שלא היתה לה נולדה. הילדים הם הכל. במרכז של המרכז.
כמעט מושלם, בלי טיפת ציניות. רק שאמא, שנשארה עם הדפוס של: לא לדרוך על יבלות, להתעלם, לעשות שיהיה שקט היתה מונעת מהמקום האוטומטי של הדפוס. סביר להניח, שהיא התעלמה גם מהמקומות בהם היה צריך לשים גבולות, להביא סמכות הורית, היא "העבירה" דברים כדי למנוע עימותים, הלכה על ביצים. היא רצתה להיות האמא המושלמת ואכן היתה.
רק אז כשהיא כבר ידעה שהיא אמא טובה, אשה נפלאה לבעלה, מתקתקת משפחה כמו שהיא חלמה - הוא נולד. השיעור שלה. כי הרי אי אפשר להשאר בעיוורון כל החיים, האמת דוחקת לפרוץ ולצאת.
הוא היה צריך משהו אחר. אולי גבולות יותר ברורים כדי לבנות מיכל, משהו אחר. היו לו התפרצויות, עדיין יש לו. היה שונה משאר האפרוחים שגדלו בחווה. הוא היה הברווזון המכוער. ילד יפה תואר, חכם ושורד. בדיוק כמוה, אבל אחר.
היא נתנה לו את כל מה שהוא רצה, לא את מה שהוא היה צריך.
באהבתה אליו היא היתה צריכה להשתנות, להגדיל את המיכל של עצמה על מנת שתוכל להכיל אותו בדיוק כמו שהוא ויחד עם זאת לא לוותר על משפחה עם ערכים, לא לוותר עליו.
היא נתנה לו כל מה שהיא יכלה במסגרת הדפוס שהיא גדלה עליו. היא העלימה עין, היא לא דרכה על יבלות, היא שינתה את החוקים, אמרה כל הזמן איזה מדהים הוא, לקחה אותו לטיפולים, עשתה למענו את כל מה שהיא רק יכלה. קנתה לו יותר מאשר לשאר, היתה איתו, חיבקה, נישקה, אהבה והוא בשלו -
מתפרץ - טוען לחוסר אהבה, לחוסר צדק במשפחה, לחוסר שיוויון. נשלט על ידי שדים, גורם להוריו הרבה מאד עוגמת נפש, לוקח אותם שוב ושוב עד הקצה. השדים שלו מחליטים איך תראה התמונה המשפחתית. הוא בקריז כולם בקריז, הוא רגוע - כאילו לא היו דברים מעולם, הכל נשכח, עד לפעם הבאה.
הדבר שיעזור לו הוא הדבר היחיד שהיא מתקשה לתת לו - היכולת שלה להתמודד עם העבר שלה ולפתור את חידת חייה. היא עוד לא רואה את הקשר. נאחזת בעיוורון כמו טובע בקש, רוצה שמישהו יאמר לה מה לעשות, שמישהו יציל אותה, רוצה שהוא יבין, שהוא ישתנה, שהשקט ישאר, שלא יהיו מלחמות. לא מבינה שהשינוי היחיד שהיא יכולה לעשות הוא בעצמה ואז כמו דומינו ראלי, הדברים יתחילו לזוז לכיוון אחר.
המצב כרגע לא פתור, הילד כבר בן 15.
זאת האפשרות שלה לפרוץ את תיקרת הזכוכית של עצמה - אם רק תרשה ולעולם לא מאוחר מדי.
גילה
|
תגובות (47)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הדוגמא שניתנה על אותו נער בן 15, באה רק לחדד את העניין.
מעניין הנושא הזה של כתיבה בגוף שלישי, משהו שאני חווה בעצמי בזמן
האחרון...
ישנם שני מקרים בהם הכותב עושה שימוש בגוף שלישי:
1. בבואו לספר על מישהו אחר
2. בספרו על עצמו, מתוך רצון להסתיר את פרטיותו
לגבי דידי ישנה אפילו אפשרות שלישית:
עצם הכתיבה בגוף שלישי יוצרת ריחוק מובנה, שבא לייצר נקודת מבט נוספת
של הכותב, זאת מתוך רצון להיות מעט יותר אובייקטיבי.
לדעתי, עשתה גילוש חיבור בין זיכרונה שלה, על הולדת בנה, לבין הניתוח
אותו ערכה לאותו נער בן ה-15, מסיבה אחרת, מורכבת יותר.
חיבור שנועד לוודא שניתוח המקרה של אותו נער בא ממקור כפול:
מתוך נקודת מבט של אם, ומתוך נקודת מבט של מורה/גננת/מחנכת/מאמנת.
אגב, בבואה:
אין זה אלא סיבה מופשטת ומעורפלת לפירוש נפשו של האדם. כל אדם.
טיב יחסיו של אדם עם הוריו בעת התבגרותו, אף שהוא משפיע על אדם בבגרותו,
אינו מהווה את הפן החיצוני של נשמתו ונפשו, וגם מקומו בפן הפנימי, בחלק גדול
מהמקרים - מינורי לחלוטין...
אנו גדלים להיות מי שאנחנו מתוך בחירה! אנו עוברים תהליכים בחיינו, כאלו אשר
מעצבים את נפשנו ונשמתנו, עושים אותה אחרת ושונה לחלוטין מזאת הנקראת בבואה של
השלכות "גיל ההתבגרות" וטיב היחסים בינינו לבין הורינו, אז...
החיים מלמדים אותנו, משכילים אותנו, לחיים יש כוח עצום, כמו גם לבני-אדם...
אנחנו אדונים לגורלנו !!!
גילה היקרה!
כוכב, הוא המעט שיכולתי להעניק לך...
להיות הורים זו משימה לא קלה בכלל. כל החיים לומדים וכל החיים טועים- מהשגיאות מחכימים.
התחלת טוב לדבר בגוף ראשון על תהליך אישי, אחר כך הלכתי לאיבוד. עד השיעור שנלקח מהחיים. הבנתי שסגרת מעגל עם עצמך ועם תובנות חייך. עם הבשלות הבוגרת שאת חווה אותה עכשיו.
"זאת האפשרות שלה לפרוץ את תיקרת הזכוכית של עצמה - אם רק תרשה ולעולם לא מאוחר מדי. " בחלק השני את כותבת בגוף שלישי- שקצת מרחיק אותי מהנושא-דנה בבגרותו של נער בן 15. בגיל כזה מתעצבת האישיות של בני נוער. תקרת זכוכית היא השתקפות של הבבואה שלך בגילו. אם אז לא עשית דבר עם הורייך,הרי זו ההזדמנות עכשיו לעשות ולתקן חוויה בשבילך ובשבילו.*על פוסט חכם ורגיש
חנוך לנער/ה על פי דרכו... כתוב בתורה...
כל ילד הוא שיעור אחר..
וילדים יחידים - הם שיעור אחד גדול.
כוכב,
איריתה
מקסים אתה -
לא לפחד לשאול את השאלות ולחפש,
התשובות כבר יגיעו:)
גילוש,
אין עליך!
יא חשובה אחת
את מדוייקת.
יודעת לגעת, לראות ולהריח את הנימים הדקיקים הנעלמים מהעין.
להוציא תמונה מהנגטיב.
חדר חושך פנימי.
נתיב הצל הפנימי.
פלא אנושי.
תודה דבי,
האדם נושא על גבו את ביתו רק שבאפשרותו בניגוד לצב,
להוריד את המשא ולהמשיך ללכת :))
אין ספק שאי אפשר להמנע מלפתור את מסע ילדותנו וכמה שנברח
זה ירדוף אחרינו...
בהחלט ומי כמוך יודע
ששינוי דורש אומץ ונחישות
והילד לומד שההורה שלו לא מוותר עליו !
תודה לך חביבתי, תגובתך ריגשה אותי מאד.
להיות הורה משמעותי זאת החוויה הכי מתגמלת שאדם יכול לחוות,
לא היית צריכה בית ספר שהעולם ישלח לך, כי את עשית לעצמך תוכנית לימודים, מבחנים וגם העמדת לעצמך רף של הצלחה.
זה לא מובן מאליו התהליך שעברת ואני מאד מקווה שאת יודעת זאת ורושמת לעצמך את ההצלחה שלך באותיות קידוש לבנה !
את שכר הלימוד שאת שילמת הילדים שלך הרויחו, כי ההורות שלהם תתחיל ממקם אחר.
גילה
עדיין לא אמא בעצמי אבל ריגשת אותי מאוד.
קבלי כוכב.
את כל כך צודקת, גילה.
אני זוכרת את הרגע שבכורי נולד. הסתכלתי עליו ושאלתי: מי אתה בכלל? מאיפה באת? מה פתאום אתה בוכה וצורח ודורש ומתלונן ואני עוזבת את הכל ועומדת דום לרשותך? מה אתה רוצה ממני?
אחי ואני תמיד אומרים שאנחנו עושים בדיוק ההפך ממה שאמא שלנו היתה עושה. מה שהיא לא מרשה אנחנו מרשים, ולהיפך.
כל אחד לומד מהמקום שלו, והכי חשוב שנאהב את מה שאנחנו עושים.
אחד החשובים והטובים גילוש,
אני מנסה לתקן כל הזמן ומתמלאת סיפוק בכל פעם שהצלחתי להתגבר על דפוס שלי והתוצאה נראית על דור ההמשך.
אשוב אלייך
פוסט חשוב
וטוב שמעסיק אותנו, זה אומר שאנחנו הורים משמעותיים...
בדיוק !
כמו שיש התבגרות של כל אחד מול עצמו,
יש התבגרות של המשפחה כתא משפחתי
ויש התבגרות שלנו כעם חופשי בארצו...:)))
אולי לא תזכירי לי את זה???
גילה - זה כל כך חזק.
ראיתי בפוסט את עצמי, ראיתי את הילדה שלי.
הבנתי שהכל נמצא בי.
הבנתי שאם ארצה שיהיה טוב לי ולה, את הפתרונות אני צריך למצוא בי בלבד.
תודה רבה.
ומי כמוך יודע ומבין את ההבדל...
תודה ושבוע קסום :))
ומי אמר שיש נוסחה מנצחת?
זה שאת מחפשת - זאת הנוסחה שעובדת...
רק להמשיך ולחפש :))
אם המאוורר מסנוור, מה עושה מנורת הלילה?
מעיפה לך את הדפים?
שיהיה לך שבוע של חופש אמיתי, הידעת שזה השבוע האחרון של יולי וכבר סיימנו מחצית החופשה? למה שנת הלימודים לא עוברת בכזאת מהירות?
אכן, על הראשון מתנסים...
רק שכל ילד הוא שעור אחר וכל ילד הוא מראה עבורנו לחלקים אחרים בעצמנו:))
שיהיה שבוע קסום מלא בחוויות יצירתיות.
בהחלט בוסמתי - ולא לבלבל בין שניהם...
זאת הורות משמעותית ומודעת :))
שבוע קסום
סיגל,
כל ילד הוא התמודדות אחרת - בהחלט ומכל אחד אנחנו לומדים דברים נוספים על עצמנו.
הדוגמא שהבאתי אינה קשורה אלי ואל הבן שלי ואני בטוחה שגם הם בעזרת האהבה הרבה שביניהם ישכילו למצוא את הדרך האחד אל השני.
תודה על הביקור ועל דבריך...
כל ילד הוא הזדמנות ללמוד עוד משהו
על עצמנו - אם רק נהיה מוכנים לראות ואם לא נהיה מוכנים,
זה עלול לבוא בבום...לחים יש דינמיקה משל עצמם.
תודה נאוהלה..
תודה אביה,
שיהיה שבוע קסום
מלא בדברים טובים.
תיארת ממש נפלא את ההורות.
נאמר, שהאדם כמו הצב לעולם ישא את ביתו על הגב,
וכל עוד לא נדע לפתור את מסע ילדותנו יקשה עלינו לעשות את הכי נכון ונבון עם ילדינו.
גילוש,
קראתי את הפוסט הבוקר והרגשתי שאני צריכה לקרוא אותו שוב. לא בגלל שאינו מנוסח בצורה טובה או בגלל בעיות בהבנת הנקרא. נזקקתי לקריאה נוספת מכיוון שיש בפוסט שכתבת דברים שכאילו נכתבו מתוך הסיפור של חיי.
*השאלות שצצות מיד לאחר לידת ילד ראשון והחיבור הרגשי שבא יחד איתן.
*החיפוש אחרי "בית ספר להורים" במטרה להיות הורים טובים יותר.
*התובנה שאתה נכנס לתהליך התבגרות והבחירות שנעשות בתהליך הזה, הבחירות שלך/ שלי. איזה הורה אני בוחרת להיות.
ואז את מספר את הסיפור של אותה ילדה ואני רואה את עצמי מנסה לשרוד, ללכת בין הטיפות, מתעלמת ומדחיקה.
הילדה גדלה ועכשיו היא אמא.
הבחירה שלי הייתה להיות אמא אחרת- טובה יותר, שונה ב- 180 מעלות. וכמה אנרגיות וכוחות נפש צריך כדי להצליח בתהליך ההתבגרות הזה כשהבחירה היא להתמודד ללא מודל חיקוי.
לא הגעתי לילד השלישי "שיעשה לי בית ספר"... ולבנותי השתדלתי לתת את מה שהצטרכו ולא את כל מה שרצו.
יש לי לפעמים בקרים שאני מתעוררת, צובטת את עצמי כדי להאמין שאני לא בתוך חלום ושבאמת הצליח לי...
תודה גילוש על שבת של חשבון נפש, על פוסט מקסים, מעניין ומהנה.
כל כך מסכימה...
"השינוי היחיד שהיא יכולה לעשות הוא בעצמה.."
ואף פעם לא מאוחר...
*
פוסט מעניין שמעסיק אותנו המון..
גילוש, בבקשה.
תודה שקראת את המאמר שלי.
בנושא ההורות אני יכול לנסות ולהבין אותך במימוש העצמי שלך.
כלומר, מימוש מהות החיים כהורה.
מאחל לך בריאות.
תשמרי על עצמך.
כל ילד הוא שיעור...
הרעיון הזה מעורר מחשבה.
וכל ילד הוא בעצם שיעור אחר, כפי שתיארת.
וההורות?
היא בעצם התבגרות. של ההורה, של הילד, של המשפחה - כתא...
"היא נתנה לו את כל מה שהוא רצה, לא את מה שהוא היה צריך"
משפט שאומר הכל!
*
שבת שלום,
שושי
יקירתי!
ואני לא מצאתי
את הנוסחא המנצחת
לגידול ילדים
וואי..נראה לי שזה ממש משלים את הפוסט האחרון הנוכחי שלי...
אבל האמת שלא קראתי הכל. המאוורר מסנוור אותי:) ואשוב לככב.
אה, בעצם כבר כיכבתי! איזה מזל:)
גילוש - ידוע שתמיד הילד הראשון (בדרך כלל) משמש כאוניברסיטה של ההורים (בשיטות של ניסוי וטעיה / תהייה) !
אחר כך - מגיעה ההבנה למה נכון ומה מתאים - להקשבה - ולאינטואיציה...
ככל שמודעים יותר לשגיאות שנעשו עלינו - כך נדע לחסוך מילדינו את אותן שגיאות !
כך שבדרך כלל... מהילד השני... הכל נעשה יותר נוח :-)
תודה לך - ושבת נהדרת !
תודה יקירתי
על הפירגון ועל הביקור,
תמיד שמחה לראותך
ולשמוע את דבריך...
מסכימה איתך לגמרי.
לפעמים זה מגיע למצבים בהם רק עזרה חיצונית יכולה לעזור
ואין זו בושה לפנות ולקבל את העזרה הזאת...:))
היי גילה
פוסט מצויין
לתת לילד שילוב של השניים ,
מה שהוא צריך ומה שהוא רוצה .
תודה ושבת שלום .
*
הכל אמת - אז לפחות שנהנה מזה...:))
חשוב שלושה דברים בעיני:
האחד זה להיות שלמים עם הדרך שלנו
השני זה לדעת שעשינו את הכי טוב שיכולנו...
הדבר השלישי שחשוב זאת התקשורת עם הילד, על התהליך...
וכמובן אהבה אהבה ואהבה...
תודה חומד:))
גילה שלום,
מאד מרגש.
אני תמיד טענתי שהילד הוא המורה שלנו לחיים. ואת היטבת לתאר זאת בדרכך המיוחדת.
כל ילד הוא עולם ומלואו וכל ילד הוא התמודדות אחרת.
מקווה שעם הזמן ההתמודדות תהפוך קלה יותר ואתם תמצאו את הדרך אחד לשני.
שבת מקסימה
סיגל
וכמובן כיכבתי !
אהבתי מאוד - וזה בדיוק כך: הילד/ה הזה/זו שרואה הכל וכך אי אפשר להיסתתר מאחורי שום ויתורים לעצמך - אבל ילד כזה הוא גם מעין סוג של תיקון ( הזדמנות להתמודדות, סוג של מתנה), כפי שכתבת כל כך יפה....
*
יוסי, תודה על תגובתך.
קראתי את המאמר שצירפת - מעניין ביותר.
חייבת להוסיף, שעם הכל חווית ההורות היא החוויה הכי מאתגרת, הכי מענינת והכי מתגמלת שאני חוויתי ולא הייתי מוותרת על רגע אחד ממנה.
גילגוש -
מצטרפת לקודמיי -
יפה וחשוב מה שכתבת -
תודה
ושבת קסומה
גילה, גילה, גילה....
לא ידעתי שיצא חדש. מחר אני קונה 'אנציקלופדיה גילה' :)
אלופה את בלתאר מצבים ותהליכים ולשקף ולגעת.
כל אחד ותקרות הזכוכית שלו.
תודה!
להיות הורים -לא מלמדים באף אוניברסיטה.
זה מקצוע קשה - אשר נלמד כל הזמן.
ישנם אנשים אשר כמהים להיות הורים
וישנם הורים אשר לא ראויים לכך.
ההורים צריכים להיות מודעים ולהיפתח לעזרה מקצועית
אשר תכוון את דרכם שלהם ואת עתיד ילדיהם.
ואתה עוד לא מבין, שזה בדיוק אותו הדבר,
שאתה הולך לעבור תהליך של התבגרות דרך ההורות שלך עד שתהיה ההורה שאתה בוחר להיות.
____________________
כמה שאת צודקת, גילה.
ואיזה פסיכולוג אמר לי פעם,
לא משנה איזה הורים נהיה,
בסוף תמיד הילדים שלנו יגיעו
לספת הפסיכולוג....
__________________
אתה גדל עם חסכים...יש את מי להאשים.
אתה גדל במסגרת נוקשה.... יש את מי להאשים.
אתה גדל במסגרת פרוצה.. יש את מי להאשים.
_______________________
וכל החיים שלנו, אל מול ילדינו,
אל מול בני הזוג שלנו, אל מול החברים שלנו,
אל מול הסביבה...
הם ניסוי ותהיה..... (לרוב תעיה וטעיה...)
________________
שבת נפלאה. אוהבת את הפוסטים שלך.
הורים צרכים להבין למה הם מבאים ילדים לעולם?
הורים צרכים להבין איך להדריך את ילדיהם בחייהם.
כל סטיה מההליך הטבעי גורם לנזק, להבנתי ומניסיוני.
ממליץ לך לקרוא מאמר שכתבתי בנושא:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=442758