לעולם אזכור את הרגע ששמו לי את טל בידיים,

צעצוע קטן, אפרוח,

הוא התבונן בי בתמיהה ואני בו -

השאלה הראשונה שעלתה בי, זכורה לי עד היום:

"איך מפעילים את הדבר הזה?"

הרגשתי אבודה.

הביאו לי צעצוע - ללא הוראות הפעלה,

לי.

הרגשתי בודדה, יחד עם זאת, מרוגשת מאד בהחלטה. החזקתי אותו בידיים והבטחתי לו שלעולם אשמור עליו, אלמד איך ואהיה האמא הכי מדהימה שהוא רק יכול לרצות, שאני רק יכולתי לרצות לעצמי.

להיות הורים זה המקצוע הכי קשה שיש.

אם היתה לך ילדות טובה, אתה רוצה להיות כמו ההורים שלך

אם היתה לך ילדות לא טובה, אתה רוצה להיות בדיוק ההיפך מההורים שלך

ואתה עוד לא מבין, שזה בדיוק אותו הדבר,

שאתה הולך לעבור תהליך של התבגרות דרך ההורות שלך עד שתהיה ההורה שאתה בוחר להיות.

הילד שנשלח אליך הוא מתנה, דרכה אתה לומד. כל ילד הוא שעור אחר.

יש ילדים שהשעורים יעברו בלי התנגדויות שלך, יוציאו ממך את הטוב ויש את הילד האחד, שיכריח אותך להתמודד עם מה שהסתרת, עם מה שהדחקת, עם מה שלא רצית לראות.

נקח לדוגמא אותה הילדה, שהיתה בבית ללא חום ואהבה, בית שיפוטי מאד, בית שהיתה בו אפילו אלימות. היא הלכה בין הטיפות בהשרדות שלה, למדה לא לדרוך על יבלות, להעביר דברים כאילו לא ראתה, לתת הסברים הגיוניים לכל דבר גם אם ידעה שהוא לא בסדר, להתעלם מהאינטואיציה שלה, להתעלם מרגשותיה.

כל פעם אחרי מריבה היו לוקחים אותה לקניות, כאילו לא ראתה את פני הטירוף דקה קודם, כאילו לא היו דברים מעולם.

הילדה גדלה, עכשיו היא אמא.

שני הילדים הראשונים עברו בנעימים, לימדו אותה על ההצלחות שלה, על היכולות שלה, חיזקו אותה עד המקום בו היא יכולה להתמודד.

היא יכלה לגדל אותם, להמשיך להתעלם, להעביר דברים כאילו לא ראתה, יכלה לא לדרוך על יבלות, העיקר שלא יהיו מריבות, שיהיה שקט. הרבה מאד אהבה, הרבה חום. משפחה אמיתית. 

משפחה כמו זאת שלא היתה לה נולדה. הילדים הם הכל.

במרכז של המרכז.

כמעט מושלם, בלי טיפת ציניות. רק שאמא, שנשארה עם הדפוס של: לא לדרוך על יבלות, להתעלם, לעשות שיהיה שקט היתה מונעת מהמקום האוטומטי של הדפוס.  

סביר להניח, שהיא התעלמה גם מהמקומות בהם היה צריך לשים גבולות, להביא סמכות הורית, היא "העבירה" דברים כדי למנוע עימותים, הלכה על ביצים. היא רצתה להיות האמא המושלמת ואכן היתה.

רק אז כשהיא כבר ידעה שהיא אמא טובה, אשה נפלאה לבעלה, מתקתקת משפחה כמו שהיא חלמה - הוא נולד. השיעור שלה. כי הרי אי אפשר להשאר בעיוורון כל החיים, האמת דוחקת לפרוץ ולצאת.

הוא היה צריך משהו אחר. אולי גבולות יותר ברורים כדי לבנות מיכל, משהו אחר. היו לו התפרצויות, עדיין יש לו. היה שונה משאר האפרוחים שגדלו בחווה. הוא היה הברווזון המכוער. ילד יפה תואר, חכם ושורד. בדיוק כמוה, אבל אחר.

היא נתנה לו את כל מה שהוא רצה, לא את מה שהוא היה צריך.

באהבתה אליו היא היתה צריכה להשתנות, להגדיל את המיכל של עצמה על מנת שתוכל להכיל אותו בדיוק כמו שהוא ויחד עם זאת לא לוותר על משפחה עם ערכים, לא לוותר עליו.

היא נתנה לו כל מה שהיא יכלה במסגרת הדפוס שהיא גדלה עליו. היא העלימה עין, היא לא דרכה על יבלות, היא שינתה את החוקים, אמרה כל הזמן איזה מדהים הוא, לקחה אותו לטיפולים, עשתה למענו את כל מה שהיא רק יכלה. קנתה לו יותר מאשר לשאר, היתה איתו, חיבקה, נישקה, אהבה והוא בשלו -

מתפרץ - טוען לחוסר אהבה, לחוסר צדק במשפחה, לחוסר שיוויון. נשלט על ידי שדים, גורם להוריו הרבה מאד עוגמת נפש, לוקח אותם שוב ושוב עד הקצה. השדים שלו מחליטים איך תראה התמונה המשפחתית. הוא בקריז כולם בקריז, הוא רגוע - כאילו לא היו דברים מעולם, הכל נשכח, עד לפעם הבאה.

הדבר שיעזור לו הוא הדבר היחיד שהיא מתקשה לתת לו - היכולת שלה להתמודד עם העבר שלה ולפתור את חידת חייה. היא עוד לא רואה את הקשר. נאחזת בעיוורון כמו טובע בקש, רוצה שמישהו יאמר לה מה לעשות, שמישהו יציל אותה, רוצה שהוא יבין, שהוא ישתנה, שהשקט ישאר, שלא יהיו מלחמות.

לא מבינה שהשינוי היחיד שהיא יכולה לעשות הוא בעצמה ואז כמו דומינו ראלי, הדברים יתחילו לזוז לכיוון אחר.

המצב כרגע לא פתור, הילד כבר בן 15.

זאת האפשרות שלה לפרוץ את תיקרת הזכוכית של עצמה - אם רק תרשה ולעולם לא מאוחר מדי.

גילה